מדרש שכל טוב · בראשית · פרק 49 · פסוק 6

בסודם אל תבא נפשי. לשון עתיד, כך אמר יודע אני כשם ששמעון ולוי לא נתיעצו בי על מעשה שכם, כן יהי רצון מלפני הקב"ה שבסודם של בנים אל תבא נפשי. בזכר ייחוסם זה סוד עצה רעה שהעמיק זמרי בן סלוא להדבק בבעל פעור ולבעול את הגויה ונתייעץ עם כ"ד אלף בני שמעון, וכתיב ושם איש ישראל המוכה אשר הוכה את המדינית זמרי בן סלוא נשיא בית אב לשמעוני (במדבר כה יד), ולא בא שמו של יעקב לומר בן יעקב בספר זכרון חטאתם:

ובקהלם אל תחד כבודי. בקהלם של בני לוי, דהיינו קרח וסייעתו, דכתיב ויקהלו על משה ועל אהרן (שם כ ב):

אל תחד כבודי. לשון ייחוד, ודומה לו (אל) [לא] תחד (אותם) [אתם] בקבורה (ישעיה יד כ), אל יחד בימי שנה (איוב ג ו), שהרי כתיב ויקח קרח בן יצהר בן קהת בן לוי, ולא כתיב בן יעקב, ומה ת"ל כבודי, יכול היה לומר שמי, אלא אמר אבינו יעקב אפילו בשביל כבודי לא ירחם עליהם הקב"ה, כל כך למה בשביל חטא אבותיהם שעשו שלא כהוגן:

כי באפם הרגו איש. הרגו ממש כל איש בעיר שכם, שמאחר שמלו כל זכר אע"פ שמלו שלא לשם שמים לא היה בדין להורגם, אלא לקחת אחותם ולצאת, אלא באפם עשו כך, ועכרוני וגרמו חילול השם בדבר, כדכתיב להבאישני (בראשית לד ל), ואם אינן נתפשין על מה שעשו באפם ביושב הארץ הנה ברצונם עקרו שור, רצונם היה לעקור את יוסף בני מן העולם שדומה לבכור שור, דכתיב ורב תבואות בכח שור (משלי יד ד), וכן יוסף שרוב תבואות שנמצאו במצרים בכח חכמתו היה, וכן משה רבינו קראו שור, שנא' בכור שורו הדר לו (דברים לג יז), והם ברצונם עקרוהו מן העולם אלא שלא עלתה מחשבתם בידם: