מדרש שכל טוב · שמות · פרק 15 · פסוק 15

אז נבהלו. אין בהלה אלא עניין האדם שעומד השקט ופתע פתאום הוא נכלם ובוש או נבעת או מתפחד מפני חבירו, וכה"א ולא יכלו אחיו לענות אותו כי נבהלו מפניו (בראשית מה ג), וכתיב המה ראו כן תמהו נבהלו נחפזו (תהלים מח ו), ודומה לדבר ויבהילו להביא את המן (אסתר ו יד), וכן ויבהל את תמרוקיה (שם ב ט), כיון שנסתכל בה מיד נשאה חן בעיניו ופתע פתאום הבהיל תמרוקיה ולקחה באונס ובושה מפניו, וכן והפקדתי עליכם בהלה (ויקרא כו טז), וכל דומיהן. ולמה נבהלו אלופי אדום, לא בשביל ארצם שמא יקחוהו מידם, שהרי ירושה היא להם, דכתיב ואתן לעשו את הר שעיר לרשת אותו (יהושע כד ד), אלא אמרו עכשו באין ישראל עלינו ומעוררין עלינו מדון ומריבה שבין אבינו לאביהם, שנא' וישטום עשו את יעקב (בראשית כז מא), ובאין ובוזזין את נכסינו:

אילי מואב. תקיפי מואב, ודומה לדבר ואת אילי הארץ לקח (יחזקאל יז יג), יש לאל ידי (בראשית לא כט), התועבות האל (ויקרא יח כז), הערים האל (דברים יט יא), רק לאנשים האל (בראשית יט ח), כולן מדוברין על אופן תוקף:

יאחזמו. לשון עבר, כמו יכסיומו, כדדרשית להתם:

רעד. זהו זעזוע כל האברים, ודומה לו רעדה אחזתם שם חיל כיולדה (תהלים מח ז), עמדתי מרעיד (דניאל י יא), ולמה רעדו אילי מואב, לא בשביל ארצם שמא יקחוהו מידם, שהרי נאמר אל תתגר בם מלחמה (דברים ב ט), אלא אמרו עכשו באין ישראל ומעוררין עלינו מריבה שבין אבינו לאברהם, שנא' ויהי ריב בין רעי מקנה אברם ובין רעי מקנה לוט (בראשית יג ז), ובאין ובוזזין את נכסינו:

נמוגו כל יושבי כנען. שידעו שישראל מחרימין אותם לפי חרב ולא יחיו מהם כל נשמה, אמרו שאר העממין אינן מתייראין אלא מפני ממונם המטלטל, אבל אנו אינן באין עלינו אלא לכלותינו ולירש את ארצנו, מיד התחילו נימוסין, שנא' נמוגו, ואין נמיגה אלא נמיסה, שנא' נמוגים ארץ וכל יושביה (תהלים עה ד), וכתיב ונשמע וימס לבבינו (יהושע ב יא), וכתיב למען למוג לב (יחזקאל כא כ):