מדרש שכל טוב · בראשית · פרק 32 · פסוק 33

על כן לא יאכלו בני ישראל. זהו סיפורו של משה רבינו ע"ה, שכתב איסור גיד הנשה במקום סיפור המעשה, ולא שנו בסיני, לפי שאין בני נח מוזהרין עליו שלא פשט איסורו אלא בישראל, שהן נהגו בו איסור, שכל מצוה שנאמרה לבני נח ונשנית בסיני, כגון שבת מילה וע"ז וגילוי עריות ושפיכות דמים וגזל ואבר מן החי ופריה ורביה ושבועת שוא ודינין, לזה ולזה נאמרו, פירוש שגם בני נח מוזהרין עליה, ואליבא דר' יודא, וכן פסק ר' טוביה בחיבורו:

ומהו על כן. זכר להם שנתנוסס אביהם, ודומה זכור את היום הזה אשר [יצאתם] ממצרים וגו' ולא יאכל חמץ (שמות יג ג), וכתיב זבח פסח הוא לה' (שם יב כז), ולמה על אשר פסח על בתי בני ישראל (שם שם). בסכת תשבו (ויקרא כג מב), למה כי בסכות הושבתי את בני ישראל (שם שם מג). ובנין אב של כולן, זכר עשה לנפלאותיו (תהלים קיא ד):

את גיד הנשה. למה נקרא גיד שמתגודד אגודיות, וחוזר ומתפשט לקנוקנות הרבה:

הנשה. א"ר חנינא שנשה את מקומו ועלה, זה שדרש ר' נחמיה ב"ר יצחק שפירש הכף ממקומו. ועיקר מלת הנשה, לשון שכחה, ודומה לו כי נשני אלהים את כל עמלי (בראשית מא נא), נשיתי טובה (איכה ג יז), ובלשון תרגום לא תשכח (דברים כה יט), לא תתנשי, ויש מעמיקים בלשון הפשט לומר כי נישת ונחלש כח יעקב, לפיכך קראו נשה, ודומה לו נשתה גבורתם היו לנשים (ירמיה נא ל), שהנשים כחן תש. ולבי רחש להדביר ונשתו מים [מהים] (ישעיה יט ה), על אופן זה, כלומר ונחלשו מים מן הים, שלא יביעו צינורא, וכן לשונם בצמא נשתה (שם מא יז), מרוב הצמא לשונם נחלשת ודוממת:

אשר על כף הירך. בשל ימין ובשל שמאל, שהמלאך נגע בשתיהן, ובשתיהן נאסרו, דהא קיי"ל כרבנן ולא כרב יהודה, וכן הדעת מכרעת שבשתיהן פשט איסורו:

עד היום הזה. לדורות עולם, ולמה:

כי נגע בכף ירך יעקב. הימיני והשמאלי:

בגיד הנשה. וניצל, זה שכבר דרשנו, כי, שבאמצע הפסוק אינו אלא לפרש מה טעם, כגון זה, וכגון לא יהיה לך אלהים (שמות כ ב), מה טעם כי אנכי ה' אלהיך (שם שם ה), וכל שכמותן במקרא: