מדרש שכל טוב · בראשית · פרק 38 · פסוק 1

ויהי בעת ההיא. שיעץ יהודה את אחיו למכור את יוסף:

וירד יהודה מאת אחיו. כיון שראו אביהן עוסק בשקו ותעניתו אמרו ליהודה מלך הייתה עלינו, ואמרת לנו למכרו, ושמענו לך, ואם היית אומר פטרוהו לשלום, היינו שומעין לך כמו כן, ועד עכשו היה אבינו מזוקק לנו להשיאנו נשים, ועכשו שעסוק בשקו ובתעניתו אינו דין להזדקק לנו כל כך, אמר להן באו נפזור עצמינו, שכל זמן שאנו מכונסין השטר מצוי להיגבות, וכן הוא אומר בגביע אלהים מצא את עון עבדיך (בראשית מד טז), לפי שהיו מכונסין, אמרו לו ולא אתה הראש שלנו רד ופרנס את עצמך, מיד וירד יהודה מאת אחיו, ולמה פתח בלשון ירידה, שהיתה ירידה לו שקבר אשתו ובניו, ולפי שפתח בדברי הצלת אחיו ויאמר מה בצע כי נהרוג את אחינו (בראשית לז כו), ולא סיים אלא במכירה, דת"ר כל המתחיל במצוה ואינו גומרה סוף בא למדה זו:

ויט. נטה בגדולתו והלך להגורר:

עד איש עדלמי. והוא היה דיינו מתחלה שהכבר השיאו את בת שוע:

ושמו חירה. רבנן אמרו הוא חירם, ולא סבירא לן כוותייהו, אלא כר' יהודה דאמר חירם אחר היה, ואמו מישראל היתה, שנמנית אחר אמונתה ונבעלה לגוי וילדה לו את חירם, שנאמר וישלח המלך שלמה ויקח את חירם מצר, בן אשה אלמנה הוא ממטה נפתלי ואביו איש צורי (מ"א ז יג יד). ועל דעתיה דר' [יהודה בר] סימון חי חירם קרוב לת"ק שנה: