מדרש שכל טוב · שמות · פרק 11 · פסוק 7

ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו. עיקר מלת חרץ הוא לשון הפסקה, בין לענין דבור בין לענין פועל, בין לענין מפעל. לענין דבור, כגון לא חרץ לבני ישראל לאיש את לשונו (יהושע י כא), כלומר לא פסק איש מישראל רעה על עצמם כמקללם את יומם על אידם, וכגון כן משה משפטיך אתה חרצת (מ"א כ מ), ותרגם יונתן בן עוזיאל את דנת דינך ופסקתא, לענין פועל, כגון אז תחרץ (ש"ב ה כד), כלומר אז תפסוק חנייתך ותסע ותרוץ להלחם כי ה' יצרו לפניך, וכגון אם חרוצים ימיו (איוב יד ה). לענין מפעל, כגון כי בחרוץ יודש קצח (ישעי' כח כז), ובחריצי הברזל (דה"א כ ג) חריצי החלב (ש"א יז יח), דהיינו חתיכות של גבינה, והוא הדין ללא יחרץ כלב לשונו, כלומר לא יפסיק הכלב נבוחו מפיו לא לאיש מישראל, ולא לבהמה. וכן תנינן פה מחתך לשון גומר, אלמא אין חרץ אלא לשון הפסקה, אלא ששני התרגומים הדבירו שני החריצות בלשון היזק, לא יחרץ כלב לשונו. תרגם אונקלס לא ינזק כלבא בלישנא למנבח, לא חרץ לבני ישראל לאיש את לשונו (יהושע י כא), תרגם יונתן בן עוזיאל לא הוי נזקא לבני ישראל לאזקא גבר ית נפשיה, אפס כי דרך הפשט מדביר את כולם על אופן הפסקה כשדרשנו כמו כלה ונחרצה (ישעי' י כג), ומה שכר נטלו הכלבים, כדכתיב לכלב תשליכון אותו (שמות כב ל):

למען תדעון. מלא נו"ן כלומר ידיעה שלימה:

אשר יפלה ה'. כתיב בה', כלומר יחפש הקב"ה בין מצרים ובין ישראל, שאפי' בהמתן של ישראל שהן מנהיגין אין הכלבים מנבחין כנגדן. ויש דורשין אם למסורת לשנו חסר ו', כלומר לא יחרץ כלב לשנו לנושכם: