מדרש שכל טוב · בראשית · פרק 24 · פסוק 21

והאיש. מעתה הכתוב קראו איש על כל דבר, לפי שהיה נוהג עצמו בפרישות ובהצנע, כדרך רבו, עד שאמר עבד אברהם אנכי (פסוק לד), ומכאן ואילך קראו עבד כבתחלה, מכאן שאין אדם נענש בכינוי שם לחבירו, אם הוא הודיע בעצמו הכינוי. משתאה לה. רבותינו פירשו לשון שהות, ולא נראה בחבורי זה להמיר המלה אות באות ולדורשו כעניין הפשט, ורחש לבי להזכיר תיבת משתאה על אופן בהלה ומחשבה שהיה ממצמין ומצמצם שתייתו מחשב ומביט לה ומתבהל, ודומה לו אשתומם (כחדא שעה) [כשעה חדא] (דניאל ד טז), ויסוד התיבה שאה לבד, והתי"ו המתכוונת הרי היא תכשיט, כגון ט' שבתיבת נצטדק, וכן ת' שבתיבת ויתהלך, ודומה לו שאו ערים (ישעיה ו' יא), ושאיה יכת שער (שם כד יב), כולם לשון צמצום וחסרון, ואין להחבירו בלשון שאון, שאין לו מעמד בלא נו"ן, ועוד שאין שאון בלי קול, שנא' קול שאון מעיר (ישעיה סו ו), וכאן כתיב מחריש לדעת מחשבותיה מתוך מעשיה, אם היא מרחמת על הבריות והגונה לבן אדוניו יודע אני שהצליח ה' דרכי, ואם לא לא הצליח דרכי בקפיצת הארץ, ואינו מעשה נס, אלא מרוצה בעלמא היתה: