מדרש שכל טוב · שמות · פרק 12 · פסוק 20

אין צולין שתי פסחים כאחת. משום תערובת גופן שמא יתערבו נמצאת חבורה זו אוכלת פיסחה של זו וזו פיסחה של זו:

[מתני'] הפסח שבא בטומאה, כגון שרוב הציבור טמיאי מתים ולכתחילה עושין אותו בטומאה, והיינו שקרב הדם והאימורים בטומאה, נאכל הבשר בטומאה, שאי אפשר בלא אכילה, שמתחלה לא בא אלא לאכילה:

[מתני'] נטמא הבשר והחלב קיים אינו זורק את הדם, ובמוקדשים היינו שאר קרבנות יחיד, אעפ"י שנטמא הבשר הואיל והחלב קיים זורק את הדם, דלא קאי לאכילה:

[מתני'] נטמא קהל או רובו או שהיו הכהנים טמאים והקהל טהורים יעשוהו בטומאה, ואין בו לגבי מזבח כלום, דאינן יכולין לזרוק את הדם אלא בטהרה. ואפילו ישראלים והכהנים טהורים וכלי שרת טמאים יעשוהו בטומאה, שאין קרבן ציבור חלוק. ובשבת עסקינן שאין יכולין לחזור אחר סכינין טהורים. ובסכין שנטמא בטמא מת, דרחמנא אמר בחלל חרב (במדבר יט טז), וטמא טומאת שבעה ומטמא נמי לאדם דהוי לי' אב הטומאה, אבל נטמא סכין בשרץ דבשר הוא דמטמא ליה, אבל לגברא לא מטמא ליה טהורים עבדין ליה, טמאים לא עבדין ליה, דמוטב שיאכל בטומאת בשר בלאו, דכתיב והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל (ויקרא ז יט), ולית ביה כרת, היינו דאכלי טהורים בשר שנגע בסכין שניטמא ולא יאכלו ממנו טמאים, דהא איכא חיוב כרת בטמא שאכל קודש, דכתיב והנפש אשר תאכל בשר מזבח השלמים אשר לה' וטומאתו עליו ונכרתה הנפש ההיא (ויקרא ז כ). אלמא קסבר רב חסדא טומאה דחוייה היא אצל ציבור, כגון דחיית שבת שדחויה מפני דברים, שנאמר בהם במועדו (במדבר ט ב), אבל כל דבר שאפשר ליעשות מערב שבת אינו דוחה את השבת ולאו כהיתר דמיא. ורבא אמר אפילו טמאים נמי עבדי, דכתיב והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל (ויקרא ז יט), כלומר יאכל בטהרה ולא בטומאה, אבל היכא דהותרה טומאת בשר לא בעינן לדקדק על טומאת הגוף. תניא אלו עושין את פסח השני הזבין והזבות הנדות והיולדות האנוסין והשוגגין והמזידין והמצורעים ובועלי נדות ומי שהיה טמא מת או בדרך רחוקה, אם כן למה נאמר אשר הוא טמא, דאי בעי למעבד [בראשון] לא שבקינן. ולמה נאמר בדרך רחוקה, לפוטרו מן הכרת. ומרבינן לזבין וזבות מאיש איש:

[מתני'] הפסח שבא בטומאה אין הציץ מרצה, נודע שהוא טמא וכבר נזרק הדם הציץ מרצה. נטמא הגוף של בעלים בין בשוגג ובין במזיד הורצה, ובלבד שתהא זריקתו בשוגג דבשעת זריקה שכח לטומאה אבל לא נודע לו ואח"כ נזרק הדם ונזכר לטומאה דהויא לה זריקה במזיד לא הורצה:

[מתני'] נטמא שלם או רובו שורפין אותו לפני המקדש בעזרה מעצי המערכה מאי טעמא לפני הבירה, כדי לביישם שפשעו בו. נטמא מיעוטו וכן הנותר, שורפין אותן בחצרותיהן ועל גגותיהן מעצי עצמן. אלא שהציקנין שורפין אותו לפני הבירה בשביל להנות מעצי המערכה:

[מתני'] הפסח שיצא מן הבית או שניטמא פסולו בגופו ישרף מיד בי"ד. נטמאו הבעלים או שמתו תעובר צורתן וישרף בט"ז ולא בט"ו שאין שורפין קדשים ביו"ט:

[מתני'] העצמות והגידין ובשר הנותר ישרפו לששה עשר. וכדדרשינן בפרשה:

חל להיות ששה עשר בשבת ישרפו לשבעה עשר. שאין שריפתן דוחה לא את השבת ולא את היו"ט. ולא תימא חל להיות ממש דא"כ חל הפסח בבד"ו, אלא תני אילו חל להיות ט"ז בשבת דין הוא שישרפו למחר:

[מתני'] כל הנאכל בשור הגדול. דרשינן ליה בפרשה:

[מתני'] אבר שיצא מקצתו מירושלים ונפסל חותך עד שמגיע לעצם ומפריש בין הבשר שיצא ובין הבשר שנשאר באבר שלא יצא וקולף הבשר עד שמגיע לפרק, נמצא הבשר המופשט תלוי בפסח והבשר שיצא מחובר לעצם ושורף הבשר שיצא והעצם עמו ושאר הבשר שקלף מן העור כשר לאכילה:

והמוקדשין קוצץ בקופיץ שאין בהם משום שבירת העצם, מן האגף דהיינו עובי הפתח ולפנים כלפנים, מן האגף ולחוץ כלחוץ, דחשיב ליה יוצא. החלונות ועובי החומה כלפנים, וכן לתפלה, להשלים עשרה, אם היו תשעה בב"ה ועשירי חוץ לאגף אין מצטרפין,:

[מתני'] שתי חבורות שהיו אוכלות בבית אחד פסח אחד, שחלקוהו לשני חלקים, אלו הופכין את פניהם אילך, ואלו הופכין את פניהם אילך, שאם יראו אלו כנגד אלו היה נאכל כבשתי מקומות. ומתניתין ר' יהודה היא, דתניא על הבתים אשר יאכלו אותו בהם (שמות יב ז) מכאן שהפסח נאכל בשתי חבורות, יכול יהא נאכל בשתי מקומות, ת"ל בבית אחד יאכל (שם שם מו) מכאן אמרו השמש שאכל כזית בצד התנור אם היה פיקח ממלא את כריסו הימנו, ואם רצו בני חבורה לעשות עמו טובה באין ויושבין בצידו, דברי ר' יהודה, וסבירא ליה לר' יהודה דיש אם למסורת, דהכי קרינן בבית אחד יאכל, והכי עיקר. ור"ש שמע מתני' איפכא דנאכל בשני מקומות ולא בשתי חבורות, וסבירא ליה יש אם למקרא, כשמסרו לנו רבותינו יאכל הפסח בבית אחד בחבורה חדא:

והמיחם זה שמוזגין עליו באמצע כשהשמש עומד למזוג קופץ את פיו ומחזיר את פניו עד שמגיע אצל חבורתו ואוכל, דלא יראה כאוכל עם חבורה זו:

והכלה הופכת את פניה, מפני שהיא בושה, ואוכלת:

[פרק ח] האשה בזמן שהיא בבית בעלה שחט עליה אביה ושחט עליה בעלה תאכל משל בעלה הלכה רגל הראשון לעשות בבית אביה ושחט עליה אביה ושחט עליה בעלה תאכל במקום שהיא רוצה בשעת שחיטה, יתום ששחטו עליו שני אפטרופין יאכל במקום שהוא רוצה בשעת שחיטה, עבד של שני שותפין, וקפדי אההדי, לא יאכל משל שניהם. אבל לא קפדי אהדדי רצה מזה אוכל רצה מזה אוכל. מי שחציו עבד וחציו בן חורין לא יאכל משל רבו:

[מתני'] האומר לעבדו צא ושחוט עלי את הפסח שחט גדי יאכל, ואע"ג דרגיל בטלה. שחט טלה יאכל, ואע"ג דרגיל בגדי. שחט גדי וטלה יאכל מן הראשון. אמר אביי מתניתין במלך ומלכה שדעתן קלה. אבל שאר ישראל לא יאכל לא מן הראשון ולא מן השני, דתניא אין נימנין על שני פסחים כאחד:

שכח העבד מה אמר לו רבו, ולא ידע או גדי או טלה ישחוט גדי וטלה ויאמר אם גדי אמר לי רבי יהא גדי שלו וטלה שלי, ואם טלה אמר לי רבי יהא טלה שלו וגדי שלי. ואקשינן אמתניתין דתני שלי שלי דמה שקנה עבד קנה רבו, והיכי תני זה של רבי וזה שלי, אמר אביי הולך לו אצל רועה שרבו רגיל אצלו דניחא ליה בתקנתא דרביה ומקני ליה חד מינייהו ואומר לו על מנת שאין לו רשות לרבו בו. שכח רבו מה שאמר לו לעבדו ושחט עבדו גדי וטלה שניהם יצאו לבית השריפה ופטורים מלעשות פסח שני. אמר אביי לא שנו דפטורים אלא ששחט רבו אחר זריקת הדם משום דבעידנא דאזדריק דם הוי חזי [לאכילה], אבל שכח מקמי זריקת דם חייבים לעשות פסח שני:

[מתני'] האומר לבניו הריני שוחט את הפסח על מנת מי שיעלה לירושלים תחלה, כיון שהכניס הראשון ראשו ורובו לפנים מחומת ירושלים, זכה בחלקו וזיכה את אחיו עמו. אמר ר' יוחנן האי דאמר הכי כדי לזרזן במצות. תניא נמי הכי כוותיה דר' יוחנן מעשה וקידמו בנות לבנים ונמצא בנות זריזות ובנים שפלים:

[מתני'] לעולם נימנין. דרשינן בפרשה:

[מתני'] זב שראה שתי ראיות שוחטין עליו בשביעי, והוא דטביל ליה, והא קמשמע לן דאע"ג דמחוסר הערב שמש כיון דאינו צריך בפרה שוחטין עליו דשימשא ממילא ערבא:

ראה שלש ראיות שוחטין עליו בשמיני, והא קמשמע לן דאע"ג דמחוסר כפרה שוחטין עליו דהא יש בידו לתקן דהיינו לאתויי כפרתו קודם חשיכה וליכל בפסח לערב. והוא הדין לזבה. ואע"ג דמחוסרה כפרה שוחטין עלי' דמצי לממסר כפרתה לבד.:

[מתני'] האונן והמפקח גל עגול שיש טומאה תחתיו, ושהבטיחוהו גוים להוציא מבית האסורין והחולה והזקן שיכולין לאכול כזית, שוחטין עליהם ועל כולן אין שוחטין עליהן בפני עצמן. שלא יביאו את הפסח לידי פסול, לפיכך אם אירע בהן פסול פטורין מלעשות פסח שני, חוץ מן המפקח את הגל בגל עגול דחייב שהיה טמא מתחלתו. ומאי טעמא שוחטין עליו, אימור טהור היה בשעת שחיטה, כלומר שעדיין לא מת.:

[מתני'] אין שוחטין את הפסח על היחיד. תנו רבנן מנין שאין שוחטין את הפסח על היחיד, ת"ל לא תוכל לזבוח את הפסח באחד (דברים טז ה), דברי ר' יהודה, ור' יוסי אומר יחיד ויכול לאוכלו שוחטין לו בפני עצמו, עשרה ואינם יכולים לאוכלו אין שוחטין עליהן, דכתיב איש לפי אכלו תכוסו על השה (שמות יב ד):

אין עושין חבורת נשים ועבדים וקטנים. נשים ועבדים משום תיפלות, עבדים וקטנים משום פריצותא. א"ר יוחנן אין עושין חבורה שכולה גרים, שמא ידקדקו בדבר ויביאוהו לידי פסול. ת"ר פסח לילה הראשון חובה, דכתיב ואכלו את (הפסח) [הבשר] בלילה הזה (שמות יב ח). מצה ומרור בלילה הראשונה חובה, דכתיב בערב תאכלו מצות (שם שם יח), וכתיב על מצות ומרורים יאכלוהו (שם יב ח), וכתיב ושמרתם את היום הזה (שמות יב יז) מכאן ואילך רשות, ובלבד שלא יאכל חמץ. ר' שמעון אומר באנשים חובה בנשים רשות.:

[מתני'] אונן טובל ואוכל פסחו לערב. כדפרישית לאחרן. גר שנתגייר ערב פסח בית שמאי אומרים טובל ואוכל פסחו לערב. וב"ה אומרים כל הפורש מן הערלה כפורש מן הקבר. אמר רבה בב"ח אמר ר' יוחנן מחלוקת בערל גוי דב"ה סברי גזירה שמא יטמא לשנה הבאה ערב הפסח ויאמר אשתקד מי לא טבלתי ואכלתי השתא נמי אטבול ואיכול. וב"ש סברי לא גזרינן. אבל בערל ישראל שמל ערב הפסח ד"ה טובל ואוכל את פסחו לערב, דלא גזרינן ערל ישראל אטו ערל גוי, תנ"ה א"ר שמעון בן אלעזר לא נחלקו ב"ש וב"ה על ערל ישראל שטובל ואוכל את פסחו לערב, ועל מה נחלקו על ערל גוי, שב"ש אומרים טובל ואוכל את פסחו לערב, וב"ה אומרים כל הפורש מן הערלה כפורש מן הקבר, מה הפורש מטומאת קבר טמא שבעת ימים, אף גוי הפורש מן הערלה טמא שבעת ימים, ולהכי צריך טבילה נמי בשמיני:

[פרק ט] מי שהיה טמא או בדרך רחוקה ולא עשה את הראשון, יעשה את השני, שגג או נאנס ולא עשה את הראשון, יעשה את השני, א"כ למה נאמר טמא או בדרך רחוקה שאלו פטורים מן ההכרת, פי' משום דלא מצי למעבד פסח ראשון, ומזיד דמצי למעבד חייב בהכרת.:

[מתני'] איזו היא דרך רחוקה, מן המודיעים לירושלים, דהיינו חמשה עשר מיל, וכמידתם לכל רוח, דברי ר' עקיבא. ר' אליעזר אומר מאיסקופת העזרה ולחוץ. אמר ר' יוסי לפיכך נקוד על ה"א דרחוקה לומר לך מפני שהיא רחוקה ממש אלא מאסקופת העזרה ולחוץ:

ותניא ר' יוסי אומר ממשמע שנאמר בדרך שומע אני שתים ושלש פרסאות ת"ל רחוקה, ואפילו פסיעה אחת, וקיימא לן כר' יוסי דקם בשיטתיה דר' אליעזר, ולא אמרינן הלכה כר' עקיבא במקום רבו:

[מתני'] מה בין פסח ראשון לשני. הראשון אסור בבל יראה חמץ ובל ימצא. והשני חמץ ומצה עמו בבית. הראשון טעון הלל באכילתו, דאמר קרא השיר יהיה לכם כליל התקדש חג (ישעיה ל כט). לילה המקודש לחג טעון הלל, לילה שאינה מקודש לחג אין טעון הלל:

וזה וזה טעונין הלל בעשייתן. איבעית אימא לילה קא ממעט קרא, איבעית אימא אפשר ישראל אוכלין פסחיהן ונוטלין לולביהן ואין אומרים הלל:

ונאכלין צלי על מצה ומרור, ודוחין את השבת, שבת דחי טומאה לא דחי, מאי טעמא מפני טומאה נדחה יחזור ויעשוה בטומאה:

[מתני'] הפסח שבא בטומאה לא יאכלו ממנו זבין וזבות נדות ויולדות. ואם אכלו פטורין מכרת. דכתיב והנפש אשר תאכל בשר (מבשר זבח) [מזבח] השלמים אשר לה' וטומאתו עליו ונכרתה (ויקרא ז כ), על זבח שנאכל לטהורים חייבין עליו כרת משום טומאה, ועל זבח שאין נאכל לטהורים אין חייבין עליו כרת משום טומאה. ת"ר פסח ראשון דוחה את השבת והשני נמי דוחה את השבת, ראשון דוחה את הטומאה, והשני אינו דוחה את הטומאה, ראשון טעון לינה, שני אין טעון לינה דברי ר' יהודה. וחכמים אומרים זה וזה דוחין את השבת, וזה וזה דוחין הטומאה, וזה וזה טעון לינה:

[מתני'] מה בין פסח מצרים לפסח דורות, פסח מצרים מקחו מבעשור וטעון הזאה באגודת אזוב [ועל המשקוף] ועל שתי המזוזות ונאכל בחפזון, מה שאין כן בפסח דורות, וחימוצו כל היום דכתיב זכור את היום [הזה] אשר יצאתם ממצרים מבית עבדים כי (ביד חזקה) [בחוזק יד] הוציא ה' אתכם (ממצרים) [מזה] ולא יאכל חמץ, היום אתם יוצאים (שמות יג ג ד), ופסח דורות חימוצו נוהג כל שבעה:

[מתני'] הפסח שנמצא קודם שחיטת הפסח ירעה עד שיסתאב, וימכר ויביא בדמיו שלמים וכן תמורתו, אחר שחיטת הפסח יביא שלמים וכן תמורתו.:

[מתני'] המפריש נקבה לפסחו או זכר בן שתי שנים ירעה עד שיסתאב וימכר ויפלו דמיו לנדבה. ושמעינן מינה תלת, שמע מינה בעלי חיים נידחין, ושמע מינה דיחוי מעיקרא הוי דיחוי, ושמע מינה יש דיחוי בדמים:

המפריש פסחו ומת לא יביאנו בנו אחריו לשם פסח אלא לשם שלמים. ת"ר המפריש פסח ומת אחר חצות, בנו שנמנה עמו יביאנו לשם פסח, אין בנו נמנה עמו יביאנו לשם שלמים, לששה עשר ולא לחמשה עשר, קסבר נדרים ונדבות אין קריבין ביו"ט:

[מתני'] הפסח שנתערב בזבחים ירעו עד שיסתאבו וימכרו ויביא בדמי היפה שבהן ממין זה ובדמי היפה שבהן ממין זה ויפסיד המותר מביתו, נתערב בבכורות ר' שמעון אומר אם חבורות כהנים יאכלו. דקסבר מביאין קדשים לבית הפסול. דתנן אשם שנתערב בשלמים ר' שמעון אומר ישחטו בצפון וישחטו כחמור שבהן. אמרו לו אין מביאין קדשים לבית הפסול. ורבנן היכי עבדינן, אמר רבא ממתין להם עד שיוממו ויביא בהמה שמינה ולימרו כל היכא דאיתא לפסח תיחול קדושתו עלוי' דהאי וליכול להנך בתורת בכור:

[מתני'] חבורה שאבד פסחו ואמרו לאחד צא ובקש ושחוט עלינו, ומצא ושחט והם לקחו ושחטו, אם שלו נשחט ראשון הוא אוכל משלו והם אוכלים עמו, אם שלהם נשחט ראשון, הוא אוכל משלו והם אוכלים משלהם, [ואם] אין ידוע איזה נשחט ראשון, או שנשחטו שניהם כאחת, הוא אוכל משלו, והם אינם אוכלים עמו, ושלהם יצא לבית השריפה ופטורים מלעשות פסח שני. אמר להם אם איחרתי שחטו עלי, והלך הוא ומצא ושחט, והם לקחו ושחטו, אם שלהם נשחט ראשון הוא אוכל עמהם, ואם שלו נשחט ראשון הוא אוכל משלו והן אוכלין עמו [ואם] אין ידוע איזה מהן נשחט ראשון, או ששחטו שניהם כאחת, הן אוכלין משלהן, והוא אינו אוכל עמהן ושלו יצא לבית השריפה ופטור מלעשות פסח שני, אמר להן ואמרו לו אוכלין מן הראשון לא אמר להן ולא אמרו לו, אינן אחראין זה לזה. מכאן אמרו חכמים יפה שתיקה לחכמים קל וחומר לטפשין, שנאמר גם אויל מחריש חכם יחשב אוטם שפתיו נבון (משלי יז כח):

שתי חבורות שנתערבו פסחיהם אלו מושכים להם אחד ואלו מושכין להם אחד, אחד מאלו בא לו אצל אלו, ואחד מאלו בא לו אצל אלו, וכך הם אומרים אם שלנו הוא הפסח הזה ידיך משוכות משלך ונמניתה על שלנו, ואם שלך הוא הפסח הזה ידינו משוכות משלנו ונימנינו על שלך, וטעמא דמתניתין מפורש בפרשה בפסוק אם ימעט הבית (שמות יב ד):

וכן חמש חבורות של חמשה חמשה ושל עשרה עשרה, מושכין להן אחד מכל חבורה וחבורה וכך היו אומרים:

של חמשה אין של ארבע לא. ומה טעם לא. משום דלא פייש חד מבני חבורה גביה. וכדין שתי חבורות כך דין שנים שנתערבו פסחיהן זה ממנה עמו אחד מן השוק וזה ממנה עמו אחד מן השוק, וזה בא אצל זה וזה בא אצל זה, וכך הוא אומר אם שלי הוא פסח זה ידיך משוכות משלך ונמניתה על שלי, ואם שלך הוא פסח זה ידיי משוכות משלי ונמניתי על שלך:

[פרק יוד] ערבי פסחים סמוך למנחה לא יאכל אדם עד שתחשך, משום חיובא דמצה. ואפילו שאר מילי כגון בישרא וכוורא לא יכול כדי שיבא תאב לאכילת מצה, כל שכן מצה לאסור ליכול עד הערב כדפרישית לאחרן. אבל מטבל הוא במיני תרגימא, דהיינו פירות ובשר בלא לחם, אי נמי בירקא:

ואפילו עני שבישראל לא יאכל עד שיסבו ובתר כסי קמאי בעי הסיבה, משום דבעי למימר חירות, אבל בבתראי לא מחייב בהסיבה, דמאי דהוה הוה, ופלוגתא דרבנן היא ואסיקנא דכולהו בעי הסיבה. פרקדן לאו שמיה הסיבה, הסיבת ימין לאו שמה הסיבה, אלא בצד שמאל, ולא עוד אלא שמא יקדים קנה לוושט ויבוא לידי סכנה, ואשה חשובה צריכה הסיבה, ושאר הנשים אין צריכות הסיבה, שאין דרכן של נשים להסב אצל בעליהן מפני הכבוד, בן אצל אביו צריך הסיבה, אבל תלמיד בפני רבו לא, דתנן ומורא רבך כמורא שמים. והשמש צריך הסיבה, דאמר ר' יהושע בן לוי השמש שאכל כזית מצה כשהוא מיסב יצא ידי חובתו, מיסב אין לא מיסב לא:

ולא יפחתו לו מארבעה כוסות של יין, ואפילו מן התמחוי:

ואמר רבי יהושע בן לוי נשים חייבות בארבעה כוסות הללו, שאף הן היו באותו הנס, בכלל הגאולה. אמר רב יהודה אמר שמואל ארבעה כוסות הללו צריך שיהא בהן כדי מזיגת כוס יפה, שתאן בבת אחת יצא. אמר רבא ידי [יין יצא ידי] ארבע כוסות לא יצא. שתאן חי יצא. אמר רבא ידי יין יצא ידי חירות לא יצא. השקה מהן בניו ובני ביתו יצא. אמר רבא והוא דשתה הוא רובא דכסא. תנו רבנן ארבעה כוסות הללו צריך שיהא בהן כדי רביעית, אחד אנשים ואחד נשים, ואחד התינוקות. אמר ר' יהודה וכי מה הנאה יש ביין לתינוקות אלא מחלק להם קליות ואגוזין כדי שישאלו:

ואפילו מן התמחוי. ואמרינן פשיטא, ומהדרינן לא צריכא [אלא אפילו] לר' עקיבא דאמר עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות אפילו הכי משום ניסא מודה:

[מתני'] מזגו לו כוס ראשון בית שמאי אומרים מברך על היום ואח"כ מברך על היין, [מפני] שהיום גורם ליין שיבא וכבר קידש היום ועדיין יין לא בא. ובית הלל אומרים מברך על היין ואח"כ מברך על היום, שהיין גורם לקידוש שתאמר. דבר אחר ברכת היין תדירה וברכת היום אינה תדירה ותדיר ושאינו תדיר תדיר קודם. מאי מברך, ואמר רב אם חל להיות במוצאי שבת יקנ"ה, ורבא אמר יקנה"ז, והלכתא כרבא. וזה סדרן י' יין בורא פרי הגפן. ק' קידוש אשר בחר בנו מכל עם וכו' עד מקדש ישראל והזמנים:

נ' נר בא"י אמ"ה בורא מאורי האש. ה' הבדלה בא"י אמ"ה המבדיל בין קודש לחול בין אור לחושך בין ישראל לעמים בין יום השביעי לששת ימי המעשה בין קדושת שבת לקדושת יום טוב הבדלת ויום השביעי מששת ימי המעשה קדשת הבדלת וקדשת את עמך ישראל בקדושתך בא"י המבדיל בין קודש לקודש. פירוש בין קודש חמור לקודש קל. דאמר רב תחליפא המבדיל צריך שיבדיל מעין חתימתה דהיינו בין קדושת שבת לקדושת יום טוב הבדלת. ז' זמן שהוא שהחיינו ושותין, ואם חל להיות בשבת מקדשין ויכולו עד סוף הפרשה, פרי הגפן וקידוש אשר בחר בנו וחותם מקדש השבת וישראל והזמנים ושהחיינו, ואם חל להיות בחול מקדשין יק"ז, פרי הגפן אשר בחר בנו וחותם מקדש ישראל והזמנים, ושהחיינו, וכולהו ילפי להו רבנן מדאורייתא, דמאי טעמא מקדשין על היין קודם סעודה, דכתיב זכור את יום השבת לקדשו (שמות כ ח), זכריהו על היין בכניסתו לקדשו על שלחנך, אשכחן שבת, לילי פסחים מנלן, דכתיב זכור את היום הזה אשר יצאת ממצרים (שמות יג ג), ואתיא זכור זכור משבת, ושאר ימים טובים דרשינן להו במסכת שבת, אין לי אלא בלילה ביום מניין, ת"ל זכור את יום (שם כ ח), ומאי טעם אומרים הבדלה במוצאי שבתות ובמוצאי ימים טובים, דכתיב ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי (ויקרא כ כו), וסמוך ליה והבדלתם (שם שם כה), אמר הקב"ה כשם שאני מבדילכם מאומות העולם ועושה אתכם קודש ואותם חול, כך אתם תהיו מבדילין בין טהרה לטומאה ובין קודש לחול, וכשם שמבדילין בין קודש לחול, כך מבדילין בין קודש חמור לקודש הקל, דהיינו בין שבת ליו"ט, דכתיב אחרי ה' אלהיכם תלכו (דברים יג ה) אחרי דרכיו ואחרי מצוותיו, שכך הקב"ה הבדיל בין שבט הלוי לשאר שבטים, ואעפ"כ חזר והבדיל בין קודש חמור לקודש הקל, דהיינו בין אהרן ובניו לשאר בני לוי, דכתיב ויבדל אהרן להקדישו קודש (הקדשים) [קדשים] (דה"א כ"ג י"ג), ומאי טעמא מקדמינן קידוש להבדלה, מסתברא איפרכוס נכנס ומלך יוצא, יוצאין לקראת איפרכוס, ומכניסין אותו ואח"כ יוצאין עם המלך, ומלוין אותו, וכן מצינו באברהם, דכתיב אם נא מצאתי חן בעיניך אל נא תעבור מעל עבדך (בראשית יח ג), ביקש מאת הקב"ה שימתין לו עד שיכניס עוברים ושבים. ומאי טעמא מברכינן שהחיינו, דכתיב ואתם הדבקים בה' אלהיכם חיים כולכם היום (דברים ד ד). אמר להם משה לישראל צריכים אתם להודות להקב"ה שמנעכם מעון פעור והחיה אתכם עד עתה:

ואם אין לבר ישראל יין כדי רביעית לקדש עליו ויש לו צימוקין ישרם במים ויעשה בהם ערבי פסחים קידוש, הואיל ולגבי נזיר קרוי יין, דכתיב מכל אשר יעשה וגו' (במדבר ו ד), ואינו יוצא ידי חובת קידוש בלא יין, אבל בלילי שבתות ושארי ימים טובים מצי לקדושי אריפתא. ולבתר דשתה כוס ראשון נוטלין ידיהם ומברכין על נטילת ידים, מאי טעם משום דבעי למטבל בחרוסת, דאמר ר' אליעזר אמר ר' אושעיא כל שטיבולו במשקין צריך נטילת ידים. אמר רב פפא שמע מינה האי מרור צריך לשקועי בחרוסת דאי משום קפא למה לי נטילת ידים. ולא נישהי לי' בגווה דאגב חוליא דחרוסת מבסים ליה למרור ובעינן טעם מרור וליכא:

[מתני'] הביאו לפניו מטבל בחזרת עד שמגיע לפרפרת הפת, ומברך בורא פרי האדמה ואוכל, ואי לית ליה חזרת, דהיינו חסא, מייתי חמא אי דדברא אי כרפסא וטמיש בחרוסת ואכיל, והיכי דאית לי' תרי מיני ירקא, מברך ברישא על מינא חדא בורא פרי האדמה, וכי מטי לגבי מרור מברך על אכילת מרור, ואי לית ליה אלא מינא חדא ירקא, אמר רב חסדא מברך בורא פרי האדמה, ולא טעים ולא משתעי עד דהדר ומברך עליה על אכילת מרור, וטמיש בחרוסת ואכיל, דאמר ריש לקיש זאת אומרת מצות צריכות כוונה, דאי סלקא דעתיך אין צריכות כוונה, למה לי למטבל תרי טיבולי, בטיבולא חדא סגי ליה, ואקשינן עליה ממאי דלמא לעולם אימא לך מצות אין צריכות כוונה והא קמ"ל דבעי תרי טיבולי כי היכי דליהוי היכירא לתינוקות. ומהדר א"כ נשמעינן בשאר מיני ירקא. ואמרינן אי אשמעינן שאר מיני ירקא הוה אמינא שאר מיני ירקא בעינן טיבולא אחריתא אבל בחד ירקא אימא לא קמ"ל דאפילו לית ליה אלא מינא חדא טביל ביה תרי טיבולי, וכי מטי גבי מרור אכיל ליה בלא ברכה דקי"ל הלכתא כר' אליעזר חסמא, ואיכא דמוקמי לה משמיה דרב חסדא:

הביאו לפניו מצה וחרוסת וחזרת אעפ"י שאין חרוסת מצוה, מן התורה אלא האי דמייתי ליה מצוה מדרבנן, ומאי מצוה, כדתניא, תבלין שבחרוסת זכר לתבן, וחרוסת גופיה זכר לטיט, עבודת אבותינו במצרים. תניא ר' יוסי אומר אעפ"י שטיבל מצוה להביא לפניו חרוסת וחזרת ושני תבשילין, מאן נינהו שני תבשילין, חזקיהו אמר אפילו דג וביצה. ורב פפא אמר שני מיני בשר. אחד זכר לפסח ואחד זכר לחגיגה:

ונוטל הבקי מצה שלפניו ובוצעה לשתי פרוסות, ומניח פרוסה אחת בשלחן, ופרוסה השנית תוך הקערה שבה החזרת ושני תבשילין, ועוקרין את השלחן ממקומו, ואומר הא לחמא עניא עד לשנה הבאה בני חורין:

אמר רב שימי בר אשי מצה בפני כל אחד ואחד וחרוסת בפני כל אחד ואחד. ולמה עוקרין השלחן לפניו כדי שיראו התינוקות וישאלו, דכתיב והיה כי ישאלך בנך מחר לאמר מה זאת ואמרת אליו בחוזק יד הוציאנו ה' ממצרים (שמות יג יד):

[מתני'] מזגו לו כוס שני וכאן הבן שואל, אם אין דעת בבן לשאול, אביו מלמדו, שנאמר והגדת לבנך ביום ההוא לאמור בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים (שם שם ח). תנו רבנן אם חכם בנו, בנו שואלו, ואם לאו הוא בעצמו שואל, שנאמר זכור את יום הזה אשר יצאת ממצרים (שם שם ג), ואפילו שני תלמידי חכמים הבקיאין בהלכות הפסח שואלין זה לזה, מה הן אומרים, מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות וכו'. מתחיל בגנות, היינו דמתחיל לומר עבדים היינו לפרעה במצרים, ומסיים בשבח, היינו דמסיים בשבחו של הקב"ה בא"י אמ"ה אשר גאלנו וגאל את אבותינו ממצרים, וחותם בא"י גאל ישראל. דקיימא לן כרבא דאמר רבא אמת של ק"ש, והלל של לילי פסחים, חתימתן גאל ישראל, וטעמא מאי, כיון דמדכרינן בהו יציאת מצרים חתמינן בהו גאל ישראל, דהיינו לשעבר, דמודינן לקב"ה דפריק ית ישראל ממצרים, ובתפלה חתמינן גאל ישראל דכיון דלא אמרינן בההיא ברכה יציאת מצרים אלא מצלינן לקב"ה דיפרוק יתן מן גלותא חתמינן בה גואל ישראל לשון עתיד. אמר רבא וצריך שיאמר ואותנו הוציא משם למען הביא אותנו וגו' (דברים ו' כג) וצריך שיאמר כמה מעלות טובות, ולא יפחות מחמש עשרה דהיינו ט"ו גמולות טובות שגמל הקב"ה עמנו משיצאנו ממצרים עד שנבנה בית המקדש, והני ט"ו מעלות כנגד ט"ו שיר המעלות שאמר דוד. אמר רבא צריך להגביה המצה ולומר מצה זו שאנו אוכלין על שום מה על שום שלא הספיק בציקם של אבותינו להחמיץ עד שגאלם הקב"ה, שנאמר ויאפו את הבצק וגו' (שמות יב לט). וצריך לומר מרור זה שאנו אוכלין על שום מה על שום שמררו המצרים את חיי אבותינו, שנאמר וימררו את חייהם וכו' (שמות א יד). וצריך להגביהו. אבל להגביה בשר ולומר בשר זה שאנו אוכלין על שום מה על שום שפסח הקב"ה על בתי אבותינו אסור, ואפילו לומר אדם בשר זה לפסח אסור מפני שנראה כאוכל קדשים בחוצה לארץ. אבל מזכיר ואומר פסח מצה ומרור. פסח שהיו אבותינו אוכלין בזמן שבית המקדש קיים, על שום שפסח הקב"ה על בתי אבותינו במצרים שנאמר ואמרתם זבח פסח הוא וגו' (שמות יב כז). דתנן רבן גמליאל אומר כל שלא אמר שלשה דברים אלו בפסח לא יצא ידי חובתו, פסח מצה ומרור, וכו' ומסיים בשבח כדלעיל. ואומר לפיכך אנו חייבים להודות להלל לשבח לפאר לרומם להדר לנצח ולגדל למי שעשה לנו את כל הנסים האלו והוציאנו מעבדות לחירות ונאמר לפניו הללויה. ואומר הללויה הללו עבדי ה'. עד היכן אומר. בית שמאי אומרין עד אם הבנים שמחה (תהלים קיג ט), ובית הלל אומרים עד חלמיש למעינו מים (שם קיד):

ואין מברכין בלילי פסחים לא לגמור את ההלל, ולא לקרוא את ההלל, מפני שחולקין אותו באמצע, ומפסיקין בו בברכת גאולה ובסעודה, ובברכת המזון, כדבעינן למימר לקמן. דתנן כוס רביעי גומר עליו את ההלל. וכי מטי לחלמיש למעינו מים מברך בא"י גאל ישראל, ומברך נמי בורא פרי הגפן, ושותין ונוטל ידיו ומברך עליו על נטילת ידים, דתנן נטל ידיו לטיבול ראשון, דהיינו טיבול ירקות בחרוסת, חוזר ונוטל לטיבול שני, דהיינו של לחם, דטביל ליה במלח או ליפתן. ונוטל מצה הפרוסה ומניחה בתוך מצה שלימה ובוצע מן הפרוסה. דאמר רב פפא הכל מודין לענין לילי פסחים שמניח פרוסה בתוך שלימה ובוצע מן הפרוסה, מאי טעם לחם עוני (דברים ט"ז ג'), כתיב, מה דרכו של עני בפרוסה, אף כאן בפרוסה, ומאי טעם מניחה בתוך שלימה, לקיים ביה לחם משנה (שמות טז כב), כשאר שבתות וימים טובים, דבוצע על שתי ככרות, ויש מדייקין ואומרים שמניח פרוסה בתוך שני שלימות ובוצע מאחת מהן, ברכה בר דנקיט תרתי ובצע חדא, ולא בצע אלא שלימה, כר' יוחנן דאמר שלימה מצוה מן המובחר. והא דאמרינן מה עני דרכו בפרוסה אף כאן בפרוסה, כלומר לא על שתי שלימות אלא על שלימה ופרוסה, דבשאר ימים טובים בוצע על שתי שלימות, אבל הכא כתיב לחם עוני אתא קרא דא וגרעתה לפלגא חדא מינייהו. והיכי עביד, בא"י אמ"ה המוציא לחם מן הארץ, ובצע לה וחוזר ומברך על ההוא אומצא ברכה שנית בא"י אמ"ה אקב"ו על אכילת מצה, וטמיש במילחא, אי נמי בליפתן ואכיל, ויהיב לבני הסיבה ואוכלין, ולא מיבעיא ליה למטמיש בחרוסת דאין מטבילין בלילי פסחים אלא שתי פעמים, והני מילי ירקות אבל פת לא, והלכתא ברישא מברך המוציא לחם מן הארץ, והדר על אכילת מצה, היכא דאיכא תדיר ושאינו תדיר תדיר קודם, ועוד מסתברא דבעי לברוכי ברישא לקב"ה דפקידיתן דניכול לחמא דהוי מצה משום ניסא דעבד לו בה בפסח, ואסור לאישתעויי בין ברכת המוציא לברכת אכילת מצה. ואסור למיכלה לההוא אומצא דבריך עלה המוציא על אומצא חדא, ועל אכילת מצה על אומצא אחריתי, דמיחזי דהא מצה דמינטרא והא לאו מצה דמינטרא, והני מילי דאסור למיכלא עד דמברך על אכילת מצה בלילי פסחים דחיובא מדאורייתא היא למיכל מצה. דכתיב בערב תאכלו מצות (שמות יב יח), אבל מכאן ואילך דאי בעי למיכל מצה אכיל ואי בעי לא אכיל, כי אכיל לה אין צריך לברך עלה על אכילת מצה, אלא מברך המוציא לחם מן הארץ לבד, ומצה נמי בלילי פסחים כי אכיל לה צריך הסיבה, משום פרסומי ניסא, אבל מרור לא צריך הסיבה, ונוטל חזרת דהיינו חסא ומברך בא"י אמ"ה אקב"ו על אכילת מרור, וטובל בחרוסת, ואוכל, וכן כולם, וזה טיבול שני, וחוזר ונוטל כזית מצה וכורכה עם מרור ואוכלן בלא ברכה, זכר למקדש, פי' דבמקדש היו מביאין לפניו גופו של פסח ונוטל כזית בשר ממנו ומצה ומרור וכורכן כאחת ומברך בא"י אמ"ה אקב"ו לאכול פסח מצה ומרור, דכתיב על מצות ומרורים יאכלוהו (במדבר ט יא), וכיון שחרב בית המקדש ובטלו קדשים אין לנו להזכיר בשר פסח כל עיקר, אלא כורכין מצה ומרור ואוכלין בלא ברכה זכר למקדש החרב. דתנא אמרו עליו על הלל הזקן שהיה כורכן בבת אחת ואוכלן, דכתיב על מצות ומרורים יאכלוהו. אמר רב יהודה חלוקין עליו חביריו על הלל, תניא נמי הכי יכול יהיו כורכין למצה ומרור בבת אחת ואוכלן כדרך שהלל אוכלן, ת"ל יאכלוהו, דמשמע זה בפני עצמו וזה בפני עצמו, והשתא דלא אתמר הלכתא לא כהלל ולא כרבא מברך ברישא על אכילת מצה ובתרה המוציא ואכיל לה ומברך על אכילת מרור ואכיל ליה. והדר אכיל מתרווייהו ואכיל להו בהדי הדדי בלא ברכה זכר למקדש. ואוכלין ושותין כל צורכיהן עלוי פתורה, ואי אית להן מגדני דלאו מכשירי דלחמא אינון או פירי, מברך על כל חד וחד מעין ברכה דידיה ואכלין להו (ולא צריך) [וצריך] לברוכי עלייהו ברכה אחרונה כדרב פפא. והיכא דאיכא זקן או חולה או קטן דלא מצי למיכל מצה כמות שהיא קשה שרו להו ואכלי להו. והיכא דקדיש בחד ביתא ואיצטריך לקדושי בתרי תלתא בתי בפסחא מקדש, היכא עביד, מקדש בחד ביתא ואכיל שאר ירקי ואומר הגדה עד גאל ישראל, וגמיר להו ברכת מצה ומרור, ושביק להו ומברכין ואוכלין מצה ומרור וכל צורכיהון, ומברכין ברכת המזון, והדר אזיל לביתא אחרינא ומקדש ואכיל שאר ירקי ואומר הגדה כולה, ואכיל מצה ומרור ואכיל, ושתי כל צורכיה, ומברך ברכת המזון, ושתי כסא דברכתא, והדר אזיל לביתא קמא וגמר להו הלילא ולא שתי כסא דהלילא, והדר אזיל לביתא אחרינא וגמר הליליא, ושתי כסא דהלילא. והני מילי דמזדקק להו מעיקרא לאפוקינהו חובתייהו, אבל בדיעבד כגון דקדיש בביתיה ואמר הגדה ואכל מצה ומרור וגמר סעודתיה ובריך ברכת המזון וגמר הלילא ושתי, ובתר הכי איצטריך לאפוקי לאחריני ידי חובתייהו מן כולהו ארבע כסי, הדר ומקדש להו ומפיק להו מחובת ארבע כסי והמוציא וברכת מצה ומרור, דתני אהבה בריה דר' חייא כל הברכות כולן אעפ"י שיצא מוציא [חוץ מברכת הלחם וברכת היין שאם לא יצא מוציא] ואם יצא אינו מוציא, והני מילי ביומי דחול דלאו חובה עליה למסעד ואי בעי אכיל ושתי, ואי בעי לא אכיל ולא שתי, ולהכי אי בריך אינש ברכת המוציא וברכת המזון לנפשיה לא מברך לאחריני, דכיון דלאו חובה היא משתכח דמוציא שם שמים לבטלה, אבל ברכת מגילה ואכילת מצה ומרור דחובה נינהו על כל ישראל, דכתיב בערב תאכלו מצות (שמות יב יח), וכן נמי קידוש של לילי שבתות וימים טובים, דכתיב זכור את יום השבת לקדשו (שם כ ח), זכריהו על היין, וחייב אתה לקדשו על שלחנך וקידוש לילי ימים טובים, דאתיא זכירה זכירה מלילי שבת, כדפרישת לאחרן:

וברכת היין של ארבע כוסות של לילי פסחים דאמרו רבנן לא יפחתו לו מארבע כוסות של יין ואפילו מן התמחוי, בכולהו אע"ג דבריך וטעים איהו לגרמיה, חוזר ומברך לאחרים וטעים מינייהו, דבעי רבא ברכת הלחם של אכילת מצה וברכת היין של קידוש היום מאי, אי אמרינן כיון דנפיק ליה ידי חובתו לא מפיק לאחריני, או דלמא כיון דחובה הוויין על כל ישראל דלא סגיא לשום ישראל דלא אכיל כשאר מצות דמיין ואע"ג שיצא מוציא, תא שמע דאמר רב אשי כי הוינן בי רב (פפא) [פפי] הוי מקדש לו וכי הוה אתי אריסיה מדברא הוה מקדש להו. ש"מ אעפ"י שיצא בהני מצות חוזר ומוציא את אחרים ידי חובתם וטעים בהדייהו דאי לא טעים לא נפקין ידי חובותייהו:

והלכתא בין ארבע כוסות של פסח בין בקידוש של לילי שבתות ולילי ימים טובים ובין בכוס של הבדלה ובין בכוס של ברכת המזון צריך שיהא בהן כדי מזיגת כוס יפה, פירוש היינו ביצה ומחצה, וצריך שישתה המברך רובו של כוס, ומאי כוס יפה, כוס של ברכה. אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה צריך שיהא בו רובע רביעית כדי שימזגנו ויעמוד על רביעית, כדמפרש במסכת שבת:

והלכתא במוצאי שבתות ובמוצאי שאר ימים טובים אית לית ליה חמרא מקדשינן אריפתא, וכן במוצאי שבת והכנסת יום טוב מבדיל אריפתא אגב קידוש ברישא מברך המוציא ואינו אוכל, ואומר אשר בחר בנו וכו', והמבדיל בין קדש לחול, אבל בלילי פסחים לא סגיא ליה לקדושי אריפתא אלא חובה היא למעבד ליה לבר ישראל ארבע כוסות דחמרא, כנגד ד' גאולות, דכתיב ביציאת מצרים, והוצאתי והצלתי וגאלתי ולקחתי. ר' יהושע בן לוי אמר כנגד ארבע כסי שנאמרו בפרעה, וכוס פרעה בידי (בראשית מ יא), ואשחט אותם אל כוס פרעה (שם שם), ואתן את הכוס על כף פרעה (שם שם), ונתת כוס פרעה בידו (שם שם יג). ואמר ר' יהושע בן לוי ארבע כוסות כנגד ארבע כוסות של תרעלה שהשקה הקב"ה לאומות העולם, זש"ה קח את כוס היין החמה [הזאת מידי] והשקית אותו את כל הגוים (ירמי' כה טו), זה כוס אחד, כוס זהב [בכל] ביד ה' וכו' (שם נא ז), זה כוס שני, כי כוס ביד ה' מלא מסך וגו' (תהלים עה ט) זה כוס שלישי, ורוח זלעפות מנת כוסם (שם יא ו), זה כוס רביעי, וכנגדן משקה לישראל ארבע כוסות של ישועה לעתיד לבא, שנאמר ה' מנת חלקי וכוסי (תהלים טז ה), זה כוס אחד, כוסי רויה (שם כג ה), זה כוס שני, כוס ישועות אשא (שם קטז יג), תרי הרי ארבע כוסות, הילכך מיבעיא ליה לאתנויי ארבע כסי ואפילו מן התמחוי. ויין מבושל גרידא אין אדם יוצא בו ידי חובתו בפסח, דהא נפק ליה מתורת יין, ואין מברכין עליו בורא פרי הגפן, ואין בו משום מגע גוי, ולא משום יין נסך, ואין מקדשין עליו ואפילו בשאר ימים טובים ולילי שבתות, ואין מבדילין עליו, ואין מברכין עליו ברכת המזון, ולא ברכת אירוסין. ולא ברכת נישואין, ולא ברכת מילה, ולא ברכת רחבה. וכששותין אותו מברכינן עליו שהכל נהיה בדברו, ואע"ג דמקדשין בלילי שבתות ושאר ימים טובים אלחמא כי ליכא חמרא, מיהו אבדולי לא מבדילינן אלחמא, וטעמא מאי קידוש דאי אפשר לו שלא לסעוד, ואמרינן אין קידוש אלא במקום סעודה, כיון ששלחן קבועה וסעודה קבועה בלילי שבתות ולילי ימים טובים מקדש על הפת, אבל במוצאי שבתות וימים טובים שאין שלחן קבועה ואי בעי אכיל ואי בעי לא אכיל אינו דין שיטול פת ויוציא שם שמים לבטלה עליה, הלכך אין מבדילין על הפת, אבל אם יש מוצאי שבת ומוצאי יום טוב שחייב בקידוש ובהבדלה, אם אין לו יין מבדיל על הפת בהדי קידושא דיומא, ולבתר דגמרין סעודתייהו אכלין כזית מצה, משום דאמרו רבנן אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן, דהיינו מיני מגדים, כגון קליות ואגוזים, שכן בלשון יון קורין אותו אפיצמן, כלומר אין מפטירין גמר סעודתי' במיני מגדים, אלא במצה, מקל וחומר ומה תחילת הפסח במצה דכתיב על מצות ומרורים יאכלוהו (במדבר ט יא), אף גמר סעודתי' במצה דכתיב בערב תאכלו מצות (שמות יב יח). ורב אמר מאי אפיקומן שלא יעקרו מחבורה לחבורה. ואסור למיכל שום מידעם בתר מצה ולא משתי, לבר יין כסא דברכתא וכסא דהליליא, ואי בעי למשתי מיא שתי, והני מילי לבתר דאכיל להאי אומצא מצה בתריתא, אבל בגו סעודתיה נהגו רבנן לחלק מגדני וקליות לתינוקות כדי שלא ישנו וישאלו בהלכות הפסח, וזכר לדבר והיה כי ישאלך בנך (שמות יג יד) עביד ליה הוויי' כי היכי דלישאלך. ונוטלין לידים ואין מברכין על נטילת ידים דקיימא לן מים אחרונים חובה. ואין טעונים ברכה ומברכינן ברכת המזון, ואומר יעלה ויבא, דתנן מזגו לו כוס שלישי מברך על מזונו, וכי מטי לברכה שלישית מתחיל בנחמה, ומסיים בנחמה, ואומר קדושת היום באמצע, ומברכינן בורא פרי הגפן, ושותין בהסיבה מזגו לו כוס רביעי גומר עליו את ההלל, מן לא לנו עד הודו לה' כי טוב בתראה. ומנהג קריאתה פרישנא בהלכות סוכה. ואומר עליו ברכת השיר, מאי ברכת השיר רב יהודה אמר יהללוך ה' אלהינו כל מעשיך, וחותם בא"י מלך מהולל בתשבחות, ומברך בורא פרי הגפן, ושותין בהסיבה. ור' יוחנן אמר נשמת כל חי, ומסתברא כר' יהודה. ומותר לשתות בין כוס של קידוש לכוס של הגדה, ובין כוס של ברכת המזון לכוס של הלל אסור לשתות, ואי דניחא ליה למימזג כוס חמישי, דאמור רבנן ארבע כוסות שבלילי פסחים חובה, חמישי רשות ואי בעי שתי ליה לימא עליה הלל הגדול, דהיינו מהודו לה' עד על נהרות בבל, וחותם בורא פרי הגפן ושותה, ואי לא בעי למימזגיה פטור, ולמה נקרא שמו הלל הגדול [א"ר יוחנן] מפני שהקב"ה יושב ברומו של עולם ומחלק מזון לכל בריה. אמר ר' יהושע בן לוי הני עשרים וששה כי לעולם חסדו כנגד מי אמרן דוד, כנגד עשרים וששה דורות שברא הקב"ה מאדם ועד משה ולא נתן להם התורה וזן אותם בחסדו. וכי מאחר דאיכא הלל הגדול מאי טעם אמרינן האי הלילא, אמר ר' יוחנן משום שיש בו חמשה דברים, יציאת מצרים, וקריעת ים סוף, ומתן תורה, ותחיית המתים, וחבלו של משיח. יציאת מצרים, דכתיב בצאת ישראל ממצרים (תהלים קיד א), קריעת ים סוף, דכתיב הים ראה וינוס (שם שם ג). מתן תורה, דכתיב ההרים רקדו כאילים (שם שם ד). תחיית המתים, דכתיב אתהלך לפני ה' בארצות החיים (שם קטז ט). חבלו של משיח, דכתיב לא לנו ה' לא לנו (שם קטו א). ואיכא דתני לא לנו זו מלחמת גוג ומגוג:

[מתני'] ישנו מקצתן יאכלו וכולן לא יאכלו. הפסח אחר חצות מטמא את הידים. מאן תנא אמר ר' יוסף ר' אליעזר בן עזרי' היא דתניא ואכלו את הבשר בלילה הזה (שמות יב ח). וכולה להילכתא, וכבר דרישנא לה בפרשה. אמר רבא אכל מצה בזמן הזה אחר חצות לר' אליעזר בן עזריה לא יצא ידי חובתו. ואמרינן פשיטא, ומהדר לא צריכא דמהו דתימא כי אהדריה קרא לחיובא אהדריה קמ"ל כי אפקיה לגמרי אפקיה, וכי אהדריה קרא לכולה מלתא אהדריה:

הפיגול והנותר מטמאה את הידים. רב הונא ורב חסדא חד אמר משום חשדי כהונה, וחד אמר משום עצלי כהונה, חד מתני אפיגול, וחד מתני אנותר, מר מתני כזית כאיסור אכילתו. ומר מתני כביצה כטומאתו:

[מתני'] בירך ברכת הפסח פטר את של זבח, של זבח לא פטר את של פסח, דברי ר' ישמעאל, ר' עקיבא אומר לא זו פוטרת את זו ולא זו פוטרת את זו. אם תימצי לומר לדברי ר' ישמעאל שפיכה בכלל זריקה. אבל זריקה אינה בכלל שפיכה. דדם הפסח בזריקה. ודם הזבח בשפיכה. לדברי ר' עקיבא לא זריקה בכלל שפיכה. ולא שפיכה בכלל זריקה:

ובעינן לגבי פדיון הבן מאי ואסיקנא דאבי הבן מברך שתים, על פדיון הבן, ואשר החייתנו וקיימתנו והגעתנו לזמן הזה:

הן אלה קצות הלכות הפסח ורעם דתותיו במסכת אור על סדר עתך:

ירויחו דורשי הפרשה וישכילו:

לאחר שנצטווה משה ואהרן עמו כל הלכות הפסח האמורים בפרשה, מיד קרא לזקנים וחלק להם כבוד, שכך אמר לו המקום לך ואספת את זקני ישראל (שמות ג' טז), חלוק להם כבוד: