מדרש שכל טוב · שמות · פרק 13 · פסוק 17

ויהי בשלח פרעה את העם. אין שילוח אלא לוואי, וכה"א ואברהם הולך עמם לשלחם (בראשית יח טז). ויצו עליו פרעה אנשים וישלחו אותו (בראשית יב כ), וישלחם יצחק (שם כו לא), וכל דומיהן. הפה שאמר וגם את ישראל לא אשלח (שמות ה ב), הוא חזר לומר קומו צאו מתוך עמי (שם יב לא), ומה שכר נטלו על כך, שנאמר לא תתעב מצרי (דברים כג ח):

ולא נחם אלהים דרך ארץ פלשתים. אין נחם אלא לשון ניהוג, וכה"א נחית בחסדך (שמות טו יג), נחית כצאן עמיך (תהלים עז כא), וינחם בענן יומם (שם עח יד):

דרך ארץ פלשתים כי קרוב הוא. ברוב מקומות במקרא תמצא דרך לשון זכר, כדכתיב יש דרך ישר לפני איש (משלי יד יב). וכן כי קרוב הוא, וכיצד הי' קרוב למצרים, שהרי עזה היא סמוכה לגושן, וגת סמוכה לעזה שהרי פלשת וכפתור בני בניו של מצרים הזקן היו, והיתה נחלתם בין אחיהם בני מצרים, ובין בני כנען, וזה דרך שהי' קרוב וישר לצאת מגושן וללכת דרך עזה וגת ומשם ליכנס לארץ כנען, שכולן סמוכות וקרובות, ומפני מה לא ניהגם כך:

כי אמר אלהים. למשה:

פן ינחם העם. שיצא מיד עבודה קשה ועכשיו יצאו לקראתם בני פלשת שהן מלומדי מלחמה להלחם אתם, כדרך שעשו עם בני אפרים שמנו לקץ וטעו שלשים שנה ויצאו שלא ברשות והרגום בני פלשת, שנא' (בני) [ובני] אפרים שותלח (בנו בכר) [וברד] בנו וגו' (דה"א ז כ), וכתיב והרגום אנשי גת הנולדים בארץ כי ירדו לקחת [את] מקניהם (שם שם כא), וכתיב בני אפרים נושקי רומי קשת הפכו ביום קרב (תהלים עח ט), מפני מה, מפני שלא שמרו ברית ה' ובתורתו מאנו ללכת (שם שם י), עברו על הקץ שנגזר בין הבתרים, עברו על השבועה, דכתיב וישבע יוסף את בני ישראל לאמר (בראשית נ כה), ועכשיו יראו ישראל מלחמה שקשה עליהם, ויראו עצמות יוסף אחיהם מושלכין בפלשת ושבו מצרימה, ו' שבראש התיבה ושבו משמעתה לשון עתיד: