מדרש שכל טוב · בראשית · פרק 30 · פסוק 14

[וילך] ראובן בימי קציר חטים וימצא דודאים. זה מעשה היה בשנת ה' לכינוס לאה בשעה שניתן זלפה ליעקב, ובאותו הפרק היה ראובן בן ד' שנה:

וימצא. בהפקר, שהרי היה בימי קציר חטים, זמן שכל מיני אפורה ובכורין נמצאים בשדה ובכרמים ולא הביא אלא ממין המופקר, להודיע כמה הן גדורין מן גזל של ארץ כ"ש משאר גזל:

דודאים בשדה. ר' חייא בר אבא אמר יבריחין, והן פירות הארץ כעין ראשי לפתות, וכה"א הדודאים נתנו ריח (שה"ש ז יד), אפס כי מצאנו דודאים שהן כעין (כלים) [סלים], כדכתיב שני דודאי תאנים (ירמיה כד א), והן מיני פירות דמתרגמינן דודאים. וכתיב [כפיו] מדוד תעבורנה (תהלים פא ז), זה שיעבוד מצרים, דכתיב ביה בשבתנו על סיר הבשר (שמות טז ג), וכן הדוד אחד תאנים טובות (ירמיה כד ב), והענין מודיע שאותן דודאים (כלי) [סלים] הם, והללו פירות:

ויבא אותם אל לאה אמו. להודיע כמה היה כבוד אמו עליו, שלא טעמן עד שהביאן לאמו:

ותאמר רחל אל לאה תנה נא לי. לשון בקשה:

מדודאי בנך. שזכה מן ההפקר, ולמה נקרא דודאים שמרגילים דודים בריחן, שריחן מביא את התאוה, ומחממת את המוח, ומוריד את הזרע: