מדרש שכל טוב · בראשית · פרק 30 · פסוק 39

ויחמו הצאן. כל חמימות שבענין הן לשון תשמיש, דברה תורה לשון נקיה:

אל המקלות. לפני המקלות:

(ותלדנה) [ותלדן] הצאן עקודים נקודים וטלואים. כעין הפצלות המקלות שלפניהם, לכך אמרו רבותינו שאם טבלה אשה ועלתה ופגעה בכלב לא תשמש את ביתה עד שתחזור ותטבול, שלא תעמיד בן שפניו דומין לכלב, וכן אם פגעה בחמור שלבו טפש כחמור, וכן אם פגעה בעם הארץ, אבל אם פגעה בסוס תעלה ותשמש, וכן היה ר' יוחנן עושה, עומד ועולה בשערי טבילה, שהיה יפה תואר וחכם, כדי שיסתכלו בו בנות ישראל כשעולות מן הטבילה, ותלדנה בנים נאים וחכמים כמוהו. ולא שהיה הדבר מסור ליעקב ומערים כגנב, אלא ע"י מלאך היה, וכן הדברים נוכחים בסוף הענין, ויאמר אלי מלאך האלהים וגו' (בראשית לא יא). וכתיב שא נא עיניך וראה כל העתדים העולים וגו' (שם שם יב), וכן מה שאמרו רבותינו בטובלת הכל מעשה שמים, שכן דרך האות שבא ע"י מעשה. השחין בא במצרים, ע"י הפיח שזרק משה, וכן הדם והכנים ובקיעת הים ע"י מטה, וכיוצא בו, אלישע קצב עץ וזרק במים ויצף הברזל, מי מרה נמתקו ע"י עץ, מי יריחו ע"י מלח, סיר אלישע ע"י קמח, ללמדך גבורות ה' שניסיו משונים זה מזה. ואם היה הדבר מסור ביד אדם, היה מוליד כרצונו, והוליד את בהמתו בכל גוון שירצה, אלא הכל בגזירת היוצר ובשעת רצונו: