מדרש שכל טוב · בראשית · פרק 26 · פסוק 33

ויקרא אותו שבעה. על שם השבועה כי נשבעו שניהם. רחש לבי לומר כי האלה הוא שמשביע אדם את חבירו, כדכתיב ושמעה קול אלה (ויקרא ה א), ושבועה היא שנשבע אדם בעצמו בפיו, ולמה נקרא שבועה, כי היא מצוה שביעית שציוה הקב"ה לאדם, שש מצות עשה, והשביעית לא תעשה, בראשונה ציוהו על פריה ורביה למלאות את הארץ, בשניה ציוהו על הכבישה לרדות בכל הבריות, בשלישית ציוהו לאכול כל עשב וזרעונין, ברביעית ציוהו שיעבוד בגן, בחמישית ציוהו שישמרנה, בשישית שיאכל מכל עץ הגן, בשביעית השביעו שלא לאכול מעץ הדעת, ולכך שבעת ה' (שמות כב י), חסר ו', וכן כאן בפרשת אבימלך על שם השבועה קרא למקום שבעה ואע"פ שאמרנו כי אלה הוא מפי אחרים, מכל מקום כיון שקיבלה עליו הרי היא שבועה חמורה, והוא שעונה אמן, והדבר מפורש במס' שבועות ובמסכת סוטה:

ירויחו דורשי הפרשה וישכילו וסמך לה פרשת חזיר משוקץ, ואע"פ שרחוק הענין זה, אפ"ה סמכו הענין למעשה אביו, דתני ר' חלקיה בשם ר' סימון מכל הנביאים שעמדו לא פירסמו את החזיר אלא משה ואסף, אסף אמר יכרסמנה חזיר מיער (תהלים פ יד), משה אמר ואת החזיר כי מפריס פרסה (דברים יד ח) והוא משונה מכל חיות, והוא מלכות הרשעה, ולמה נמשלה לחזיר, לומר לך מה חזיר כשהוא רובץ מפשיט את טלפיו ואומר ראו שאני טהור, כך מלכות הרשעה גוזלת וחומסת ומראית עצמה כגומלת חסד, ועליה הכתוב אומר וחסד לאומים חטאת (משלי יד לד), ועשו עשה מעשה אביו, כדי להראות עצמו חסיד כמו אביו, שכל הימים היה צד נשי כל האנשים ומענה אותם בסתר, וכיון שהגיע לארבעים שנה דימה עצמו לאביו, אמר ראו מה אבי נשא בן ארבעים שנה, אף אני נושא בן ארבעים שנה, לכך הסמיך הענין: