עץ יוסף על שיר השירים רבה · Parasha 1 · פרק 4 · Midrash 2

שהכנסתנו לארץ טובה. הוא ארץ סיחון ועוג שהיא אינה כארץ ישראל ממש, ומכל מקום ראינו בה טובה הרבה, לכן היתה תשוקותינו לרוץ אחריך, לארעא טבתא היא ארץ ישראל ממש דאתקריאת משכנותא על שהיא עיקר משכן המלך הקדוש ברוך הוא, ודלא כשבט ראובן וגד שבחרו בארץ סיחון (ועיין בתנחומא סוף סדר מטות). ודרשו מסיפא לרישיה, אחריך נרוצה למקום משכנותיך היינו לארץ ישראל ממש שנקרא משכנותיך. ורבי יהושע בן לוי מפרש קרא כדכתיב, ממה שנתת לנו ארץ ישראל דאיתקרית משכנותא לכן אחריך נרוצה, רצה לומר אחר תורתך ומצותיך נרוצה, שאין תורה כתורת ארץ ישראל ואין חכמה כחכמת ארץ ישראל, נמצא שארץ ישראל גרמה לנו להיות משתוקקים להדבק בך ובתורתך ובמצותיך:

מקדש וגו'. וסיפיה דקרא ושכנתי בתוכם:

שסלקת כו'. דרש משכני מלשון המשכה וסילוק שכינה:

ויתאבלו ולא שתו איש עדיו עליו אמרו ישראל לפני הקדוש ברוך הוא רבונו של עולם כלום אשה מתקשטת אלא לבעלה. תני רשב"י זיין כו' מלאך היה יורד ומקלפו אמר רבי יהושע בן לוי להוטים. כן צריך לומר. והכוונה שהמפרשים הקשו למה אמר ועתה הורד עדיך הא כתיב ולא שתו איש עדיו עליו, ותירצו לא שתו פירושו לא הסירו, פירוש אחר לא שתו אל לבם להסירם, רק איש עדיו עליו, וזהו שאמר כאן הטעם שלא הסירו עדים משום שאמרו כלום כו' ולכן ראוי להתקשט לפניך, אבל הקדוש ברוך הוא אמר ועתה הורד עדיך מעליך, ובא רשב"י ופירש מה היה עדים ואמר זיין כו':

להוטים היו ישראל כו'. שהרי בכל המשפטים שנעשו במה שהרגו מהם בני לוי כשלשת אלפי איש וכמאמר חז"ל (עבודה זרה מד, א) שבדקן כסוטות, ואחר כך ויגוף ה' את העם, עם כל זה לא נאמר ויתאבלו, רק אחר שאמר הורד עדיך דהיינו שאין השכינה מהלכת עמהם מיד כתיב ויתאבלו (קול יעקב):