עץ יוסף על בראשית רבה · פרק 100 · פסקה 12

לישנא אחרינא וזאת אשר דבר כו' העיקר כגירסת הילקוט (שהביא ג"כ המת"כ) דגריס הכי זאת אין כתיב כאן אלא וזאת. וה"פ דבשלמא במשה ניחא וזאת מפני שהוסיף על ברכת יעקב וכמו שאמרו בספרי וזאת הברכה הרי זה מוסיף על ברכה ראשונה שברכם יעקב. אבל ביעקב מה טעם לומר וזאת שהרי אינו מוסיף על ענין ראשון. אלא לאמר עתיד גם אחר לפתוח בזאת. ואע"ג דדריש נמי וזאת על ענין התורה. היינו עיקר מלת זאת דכולא יתירה אתא לרמוז לתורה דאיקרי זאת. ומתוספת וי"ו דרשינן נמי עתיד אדם אחר כו'. וזהו שמסיק הוי וזאת אשר דבר וגו' כלו' דלהכי איצטריך האי קרא דאל"ה כולא מיותר הוא (יפ"ת):

וממקום שפסקתי הוא מתחיל. הטעם בהתחלת זה בחתימת זה הוא מדרך ענוה להורות שברכות הראשונים יותר גדולות וכחם יותר גדול לברך. ולזה פתח זה במה שסיים זה לומר שמה שמניח הראשון לטפל באחרונה תפס השני עטרה לראשו (יפ"ת):

אמר משה מזקנים אתבונן יצחר כשבירך כו'. גי' זו משובשת וכצ"ל אמר דוד מזקנים אתבונן יצחק כשבירך את יעקב פתח בויתן וגו' במה חתם ויקרא יצחק אל יעקב ויברך אותו (וזהו שדייק שחתם ברכתו בויקרא). וכן לשון סדר ברכה וה"ג התם כיצד אברהם ברך את יצחק מניין (כי לא מצינו ברכה מפורשת לבנו) דכתיב ויתן אברהם את כל אשר לו ליצחק. ומה נתן לו כו' ר' נחמיה אומר ברכה נתן לו כענין שנא' ויתן לך האלהים (ולמד ג"ש ויתן מויתן). עמד יצחק לברך את יעקב אמר ממקום שפסק אבא אני מתחיל. אבא הפסיק בויתן (ר"ל שהתורה רמזה ברכת אברהם ליצחק בלשון ויתן לא שאברהם ברכו בלשון ויתן וכדלעיל בגז"ש) ואני מתחיל בויתן שנא' ויתן לך האלהים. ובמה חתם יצחק בקרייה שנא' ויקרא יצחק אל יעקב ויברך אותו עמד יעקב לברך את השבטים אמר איני פותח אלא בקרייה שנאמר ויקרא יעקב אל בניו ובמה חתם בזאת שנאמר וזאת אשר דבר להם אביהם עמד משה לברך את ישראל אמר איני פותח אלא בזאת וזאת הברכה כו' ומתוך זה תבין ותשכיל כי יש פה חסרון הניכר. וכן שם נשמט ענין דוד שמסיים כאן ואף דוד כשבא כו' והכל הוא מטעות המעתיקים כי כן נמצא ע"פ הרוב במדרשו' וצריך לתקן הלשון על מכונו בשניהם. ויגיד עליו ריעו בשוח"ט פרשת אשרי האיש. וכן בריש ילקוט תהלים שנמצא שם הלשון בשלימות אות באות כדלעיל ואין צורך להאריך בזה (נזה"ק):

ובמה חתם משה אשריך ישראל. ומ"ש עוד שם נושע בה' פירוש דאשריך ישראל היא:

תהלה פי' תהלה ושבח לאל עולם שבספר תהלים: