עץ יוסף על בראשית רבה · פרק 1 · פסקה 13

תנא רבי שמעון בן יוחאי כו'. גם רשב"י בא לפרש טעם אחר על קדימת בראשית ברא לאלהים. לפי שאין ראוי להזכיר השם בתחלת הדבור כדאזהר לן גבי קרבנות שלא יאמר לה' עולה אלא עולה לה'. ויליף לה בת"כ מדכתיב אדם כי יקריב מכם קרבן לה'. והענין מבואר ע"פ מ"ש בזוהר יתרו שהמוציא שם שמים לבטלה על דברי חול פוגם בקדושת השם ובכלל זה הוא אף המזכיר ש"ש על דבר מצוה שפוגם בהזכרת שם שמים תחילה. אלא אחר איזה דבור תחלה. ויליף לה מדכתיב בראשית ברא אלהים. ולא כתיב אלהים ברא בראשית. ומפרש שם הטעם לפי שאין ראוי להזכיר ש"ש על דבר ריקן. ולכן אפילו בהזכרת ש"ש על דבר מצוה אין ראוי להיות מתחלה קודם שום דבור כיון שעכ"פ באותו רגע תכ"ד מתעורר קדושת שם שמים על דבר ריקן אע"פ שמסיים דבורו לשם מצוה. וזהו שאמר והרי דברים ק"ו מה אם מי שהוא עתיד להקדיש אמרה תורה לא יחול ש"ש להקריב. ר"ל שלא יתחלל שם שמים להזכירו לבטלה בתחלת הדבור אע"פ שכופו לדבר מצוה. ק"ו למחרפים ולמגדפים בשם עאכ"ו שפוגמים בקדושת השם. ולכך ראוי שימחו מן העולם לגמרי (נזה"ק):

ב"ו בונה בנין כו' דק"ל דאת שמים וארץ מיבעי ליה. דהא אכתי לא היו מקדמת דנא לרמוז עליהן בה' הידיעה. לכן אמרו את השמים שעלו במחשבה כבר. נבראו בלא שנוי (נזה"ק):

בשעה שהבנין אם נזדמנו לו חלקי הבנין והמקום בטוב. אז יוכל להגביה הבנין כרצונו. ואם לאו יקצר מלמעלה. אבל הקב"ה ביכולתו המוחלט כאשר שיער במחשבתו הקדומה כביכול כן החל וכן גמרו:

כבר הם ברואים והיינו בכח מחשבה. ולא בפועל. וגמר בריאתו יהיה לעתיד (נזה"ק):

הה"ד כי כאשר השמים חדשים אכ"כ אלא החדשים. הארץ חדשה אכ"כ אלא החדשה כצ"ל (יפ"ת). וכן הוא בילקוט כאן. ועיין בילקוט ישעיה פסוק זה: