עץ יוסף על בראשית רבה · פרק 89 · פסקה 3

אשרי הגבר אשר שם ה' מבטחו ולא פנה אל רהבים זה יוסף ע"י שאמר. כצ"ל (ידי משה) ור"ל שאמיתות לימוד כתוב זה שהוא לבטוח בה' נראה מענין יוסף שבטח בשר המשקים ולא עלתה לו. ולא די שלא הזכירו אף נענש על זה ממיעוט בטחונו בה' בתוספת ב' שנים במאסר. וכל עיקר אסמכתא שדרשוהו נגד יוסף הוא ממלת רהבים שפירושו על המצרים הנקרא בשם רהב. וכן כתב רש"י וישכחהו מפני שתלה בו יוסף לזוכרו הוזקק להיות אסור ב' שנים שנא' אשרי הגבר אשר שם ה' מבטחו ולא פנה אל רהבים ולא בטח אל מצרים הקרוים רהב עכ"ל. והוא ודאי לקוח ממדרש זה. ור' יודן דריש שנגד כל אדם הוא מדבר. ודרש רהבים מלשון רברבין היינו שרים וגדולים. ופי' שאין לבטוח בנדיבים שהם שטים אחרי כזב כי הם משקרים באמונתם (עיין ביפ"ת):

כי בא החלום כו'. שבא עם עיקר החלום דברים אחרים מעורבבים שאינם צריכים ומתיחסין עם עיקר החלום כמו שהודיע לפרעה אגב אורחא הספק שהיה בלבו. וכן קול כסיל ברוב דברים שאגב אורחא מדבר דברים אחרים שאינם מתיחסים עם עיקר דבריו (האב"א):

מי מתקיים על מי. פי' מי שומר ומשגיח על מי:

אתה על אלהיך וזה דכתיב והנה עומד על היאור שהיאור הוא אלהיו כאומרו לי יאורי:

כי מבית הסורים יצא למלוך זה יוסף שיצא מבית האסורים של פרעה (כדכתיב ויתנהו אל בית הסוהר מקום אשר אסירי המלך אסורים) שנאמר וישלח פרעה וירצוהו מן הבור. יצא למלוך שנא' ויאמר פרעה וגו'. (והוא ויאמר פרעה אל יוסף אני פרעה ובלעדיך לא ירים וגו' מפסוק זה מבואר נתינת המלוכה לו. וכן הוא בהדיא בק"ר פ"ד):

כי גם במלכותו נולד רש במלכותו של יוסף נולדה רשתו של פטיפר כצ"ל. ולידת רשתו. שפרעה הורידו מגדולתו ולקח נקמת יוסף ממנו כי ידע שהיה עשוק ורצוץ. או לפי שהיה מערער על גדולת יוסף. וכן אמרו בשוח"ט לאסור שריו בנפשו שרו כתיב זה פופטיפר (יפ"ת). והאב"א כתב וז"ל פי' כשמלך יוסף הורידו מגדולתו ונתרושש ונעשה כהן לאליל עכ"ל כלו' דלכן כתיב מעיקרא שר הטבחים ולבסוף כתיב כהן און. כי לאחר שנתרושש נעשה כהן און פי' כהן לאליל. והמת"כ פי' וז"ל נולד רשתו כו' פי' נעשה רש ואביון שכל זמן שהיה אצלו נתברך ביתו בגללו שנא' ויברך ה' את בית המצרי בגלל יוסף ועכשיו נתדלדל עכ"ל. כלו' עכשיו לאחר שמלך ויצא מרשותו נתדלדל. אבל בהיותו בבית האסורים עדיין היא תחת רשותו ועדיין לא היה זז משמושו כדלעיל פ' פ"ז:

את כל החיים כו' זה יוסף. שכל החיים היו עם הילד השני דהיינו יוסף שהוא הילד המסכן הנזכר תחלה כדלעיל וקרייה שני על שם שתי השנים שנתוספו לו. כלו' ילד בעל השניות. וכונת הכתוב כי אף העכוב הזה שנתעכב שנתים בסוהר לא היה בחנם אלא כדי שע"י זה יתגדל:

כדי שיחלום פרעה דלא היה זמן החלום עד שנתים ימים שמאז היו מתחילין ז' שני השבע. ואילו חלם מתחילה במה יבחין יוסף שיתחילו אחר ב' שנים. ויאמר הנה שבע שנים באות וימצא בדאי (יפ"ת):