עץ יוסף על בראשית רבה · פרק 90 · פסקה 5

בשבע שני השבע לקמצים רי"א מקמציא לריחיא. רבנן אמרי דקמצתא ודלא קמצתא. כצ"ל והכי פי' דלר"י פי' לקמצים שהיתה התבואה מתוקנת כי מקצירתה מיד היו יכולים להוליכה לטחנה ברחים שלא היתה צריכה דישה וזריה וברירה והרקדה. קרוב למ"ש בשלהי כתובות גבי ירעש כלבנון פריו. והיינו לקמצים שמשעה שהיה הקוצר ממלא קומצו וכפו ממנה היתה מתוקנת. והיינו מקמצא לריחיא. ואפילו גרסינן מן קוצה כדגרס הכא. היינו הא. שפירושו ל' קציצה כלו' מהקציר. ורבנן פי' לקמצים לאוצרות כתרגומו שהאוצרות נקראים קומציא להיותם בחפירות. וכתרגום באחת הפחתים בחד מן קמציא וכדפירש הרמב"ן. וז"ש דקמצתא ודלא קמצתא כלו' שהרבית הארץ תבואה לינתן באוצרות ולזולת זה דהיינו לאכול לשבעה (ועי' יפ"ת ונזה"ק). והמעריך גרס ר' יוחנן אמר מן קמצא לריחיא ולא חסרין כלום. וכתב שפירושו בכל יום היו מוציאים מן הבור לטחון והבור איננו חסר. ורבנן אמרי דקמצתא ודלא קמצתא כלו' לא בבור לבד היתה ברכה זו להיות מקום סמוי מן העין בקרקע. אלא אף בכלים היתה ברכה זו. קמצתא פי' בורות כמו חופר גומץ עכ"ל:

נתן מה שבתחום כו'. להודיענו חכמת יוסף גם בשמירת התבואה (יפ"ת):

מעמדת מקיימת:

ר' נחמיה אמר כו'. שלא יספיק היות כל עיר ועיר שומרת תבואותיה אם לא יתנו ג"כ בתוכן ממיני עפר המקיימים את הפירות כגון חומטין שהוזכרו בפרק במה מדליקין. ופרש"י ארץ מלחה ומשמרת את הפירות שלא יתליע. והערוך פי' חול:

אם מתכנסין כו'. ר"ל שלא נתן בעיר אלא אוכל שדה אשר סביבותיה מה שבתחום העיר לבד כי על ידי ברכת הארץ גם זה היה מספיק לכל עיר ועיר. אבל הרחוק משם יותר אסף לאוצר. ועז"א אם מתכנסין הם כל בני טבריה וכו' אין בם קומץ קומץ וצריכים להביא שמה גם משדות הרחוקים. אלא הדא אמרה שהברכה היתה נתונה באוצרות:

אין בה קומץ כלו' לא יגיע קומץ לכל אחד ואחד מפני רבוי האנשים: