עץ יוסף על שמות רבה · פרק 41 · פסקה 3

הה"ד כי ה' יתן חכמה. כדמסיק שנדרש מקרא זה על ישראל שלמדם ה' מפה לפה דהיינו מפיו דעת ותבונה והיינו סתרי תורה. ואיידי דמייתי לה דריש ליה בהא דר' יצחק ור' לוי:

גדולה החכמה וגדולה ממנה כו'. מדחלקו לשני בבות ש"מ שזה גדול מזה. והנה רש"י פי' שחכמה הוא מה שאדם שומע מאחרים ולמד. תבונה מבין דבר מתוך דבר מלבו. ודעת היינו רוה"ק:

אבל למי שהוא אוהב ביותר:

תמחוי פי' קערה גדולה. יש לבני אדם חשובים קערה גדולה ויש בגופה של קערה מגורות מגורות ודומין לקערות קטנות בתוך קערה גדולה. ויש בה כל מיני מזון מינין מינין (ערוך):

ונתן לו מנה המנה יותר מיוחד וחשוב מן החתיכה:

הפיצטלין פי' בלשון רומיי מין פת קטן (מוסף הערוך). ובספר אור אסתר כתב שהוא מלשון פאסטילו או פסטילוס והוא רקיקים עשויים מעיסה שנילושה במי ביצים וצוקער וקנה בושם:

ולראות דמותו הכוונה בזה שבקשו להשיג אמתת מציאותו ודבקותו עמהם כהשגתו לנביאים המשיגים מציאותו במציאות האפשרי בחקם עד שנתאמת להם מציאותו. וכן שמיעת הדברים מפיו ממש כדרך הנביאים. ולפי שזה נמנע ההשגה אלא לנביאים בדבקותם בהכנתם מה שלא היה בחק ההמון הזה שהיו נעדרים מההכנה. על כן אמר שהוא כבקשת שטות (ובשהש"ר פ"א סי' י"ד אמר שהוא כבקשת תינוק) והשיב שכדי שלא יהיה פ"פ לומר שלפי שלא נתאמת להם מציאותו ודבקותו טעו בעגל. שאילו נתאמת להם היו מכירין כי אין צריך אמצעי בינם לבין יתב' ולא עשו אלהים אשר ילך לפניהם לאמצעי במקום זה משה האיש. וכדי שלא יאמרו כן הוצרך לשנות טעמם לטובה לתת להם הכנה בעת ההיא להשיג מדריגת נבואה עם שאינם מוכנים מעצמם:

מנשיקות תרתי משמע שאמרו רצונינו לראות מלכנו ולשמוע מפיו הדברות:

שומעין לשוטה בתמיה. וכי בשביל ששאלו כך היה צריך למלאות משאלתם:

כמד"א וידבר אלהים מייתי מדכתיב וידבר אלהים את כל הדברים מקמי דבר אתה עמנו ונשמעה דמשמע שכל הדברות ממש שמעו ישראל מפי הקב"ה. והיא דעת רבנן בחזית פסוק ישקני:

הוי כי ה' יתן חכמה ויתן אל משה. כלו' פי' כי ה' יתן חכמה היינו מה שנתן לישראל ע"י משה. ופי' מפיו דעת ותבונה היינו מה שנתן להם מפיו ממש. וקרי להא דעת ותבונה מפני שהשיגו אז כשדיבר עמהם רוה"ק ודעת יתירה לידע את ה' וליראה ממנו ולהבין דבר מתוך דבר:

הוי כי ה' יתן חכמה ויתן אל משה. הוי מפיו דעת ותבונה שנתנה להם תורה מפיו של הקב"ה כצ"ל (יפ"ת):