עץ יוסף על שמות רבה · פרק 3 · פסקה 7

בשמי שהוא מדת רחמים. דייק זה משום דהיה די שיאמר כה תאמר לבני ישראל אלהי אבותיכם וגו'. ה' למה לי אלא ע"כ לומר שבמדת רחמים יתנהג עמהם [יפ"ת]:

ותדע שעל אבות אי"ו כו'. ר"ל שהקב"ה ביאר למשה שפירוש בזכות אבותם הוא רק אברהם יצחק ויעקב שלא יחשוב שכלל גם אביו עמרם עמהם כי אין קורין אבות אלא לשלשה [כדאי' בפ"ק דברכות]. וזה כיון ששמע משה כך כו' ששולל שיתוף זכות אביו [יפ"ת]:

יש חוטאים בשאול. כלו' דאיזה חטא שעשה בשאול גרם לו לבלתי ייחד שמו עליו:

פתוי פתיתי אותך. כלו' באתי ברצוי ופיוס כדי שתשמח שאביך נמנה עם האבות ותהיה אתה מוכן לנבואה. שנבואה אינו שורה אלא מתוך שמחה:

מכאן ואילך דברי אמת. דמתחלה לפתוין בא ועכ"פ אמת הוא דהא נמי היה אלהי אביו. אלא שאינו משותף להם במדריגה אחת [ת"נ]:

לעלם חסר ו'. לשון העלמה לומר שלא יהגה את ה' באותיותיו. ור"ל שלא יהגה ויעיין וידרוש את השם בן ד' למ"ב אותיות. וכמו שפירש רש"י על רבי חנניא בן תרדיון שהיה הוגה את השם באותיותיו דורשו במ"ב אותיות ועושה בו מה שחפץ. והוא מה שאמרו בפ' י' יוחסין שם מ"ב אין מוסרין אותו אלא למי שהוא צנוע. ולפי שמסר ה' למשה סוד שם המפורש א"ל להעלימו ממי שאינו הגון לו. ושוב דרש עוד המדרש שאפילו בן ד' אין אומרים אותו ככתבו אלא בכינוי. והיינו מכפל זה שמי וזה זכרי ומשני הלשון ודמשמע זה שמי לכתיבה וזה זכרי לזכירה בפה [וע' ביפ"ת]: