יפה ענף על רות רבה · Parasha 2 · פסקה 7

הכל למות פי' כל אדם. והכל למיתה פי' כל בעל חי. ואשריו לאדם כו' פי' אבל יש יתרון לאדם על שאר בעלי חיים משום שתכלית האדם היא מה שאחרי המיתה וזה העוה"ב לכן אשריו אם יצא בשם טוב כי כל שרוח הבריות נוחה הימנו רוח המקום נוחה ממנו:

מי מחסרו אלא אשתו. הנה מצינו כי גדול הדור שמת כל העולם מחסרין אותו כמו דאמרינן בסוף בפרק הספינה אותו היום שנפטר אברהם אבינו מן העולם עמדו כל גדולי הדור ואמרו אוי לו לעולם שאבד מנהיגו כו'. ובפ"ב דמו"ק אמרו על רב אשי בכו לאובדים ולא לאבידה שהוא למנוחה ואנו לאנחה. ובקה"ר על פסוק טוב שם משמן טוב אמרו הכל מרגישין. וכן כל אדם כשמתו בניו הקטנים ואהוביו ומרעיו הצריכין לו מחסרין אותו. אבל שמה החסרון הוא התועלת אשר היתה לבני תבל או לאוהביו ממנו. אבל חסרון האיש לאשתו והאשה לבעלה הוא חסרון בגוף השני מצד עצמן שלהיות שניהם כגוף אחד יחסר להם פלג גופא בהפקד אחד מהם. ואי מיירי הכא באשה ראשונה ובאיש הראשון א"ש טפי כדאמרינן בפ"ב דסנהדרין לכל יש תמורה חוץ מאשת נעורים ואין אדם מוצא קורת רוח אלא מאשתו הראשונה. וכן בעל ראשון לאשתו כמ"ש שם ואינה כורתת ברית אלא למי שעשאה כלי. ולכ"א מי מחסרו אלא אשתו וכו' כי להם אין תמורה. אבל שאר אינשי אע"פ שמצטערין במותם בהפקד התועלת מהם. יש לזה תמורה שאפשר יושג להם התועלת מאחרים: