מדרש תנחומא · תזריע · סימן 11

אָדָם כִּי יִהְיֶה בְעוֹר בְּשָׂרוֹ. עַל יְדֵי מָה נְגָעִים בָּאִים, עַל יְדֵי הַזְּנוּת. וְכֵן אַתְּ מוֹצֵא בִּירוּשָׁלַיִם, עַל יְדֵי שֶׁהָיוּ שְׁטוּפִין בִּזְנוּת, לְכָךְ לָקוּ בְּצָרַעַת. מַה כְּתִיב שָׁם, וַיֹּאמֶר ה' יַעַן כִּי גָּבְהוּ בְּנוֹת צִיּוֹן וַתֵּלַכְנָה נְטוּיוֹת גָּרוֹן וְגוֹ' (ישעיה ג, טז). מֶה עָשָׂה לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. הִלְקָה אוֹתָם בְּצָרַעַת, שֶׁנֶּאֱמַר: וְשִׁפַּח ה' קָדְקֹד בְּנוֹת צִיּוֹן (ישעיה ג, יז). וְאֵין וְשִׁפַּח אֶלָּא צָרַעַת, שֶׁנֶּאֱמַר: וְלַשְּׂאֵת וְלַסַּפַּחַת וְלַבַּהֶרֶת. לְכָךְ נֶאֱמַר: אָדָם כִּי יִהְיֶה בְעוֹר בְּשָׂרוֹ שְׂאֵת אוֹ סַפַּחַת אוֹ בַּהֶרֶת וְגוֹ'. הַכָּתוּב מְדַבֵּר בַּמַּלְכֻיּוֹת. שְׂאֵת, זוֹ בָּבֶל, שֶׁנֶּאֱמַר: וְנָשָׂאתָ הַמָּשָׁל הַזֶּה עַל מֶלֶךְ בָּבֶל וְגוֹ' (ישעיה יד, ד). סַפַּחַת, זוֹ מַלְכוּת מָדַי, שֶׁהָיָה הָמָן מְסַפֵּחַ עִם אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ לְהַשְׁמִיד לַהֲרֹג וּלְאַבֵּד. בַּהֶרֶת, זוֹ מַלְכוּת יָוָן, שֶׁהָיְתָה מַבְהֶרֶת עַל יִשְׂרָאֵל וְאוֹמֶרֶת, כָּל מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ שׁוֹר, יְחַקֶּה עַל קֶרֶן הַשּׁוֹר שֶׁאֵין לוֹ חֵלֶק בֵּאלֹהֵי יִשְׂרָאֵל. וְאִם לָאו, גּוֹזְרִין עָלָיו הֲרִיגָה. וְהָיָה בְעוֹר בְּשָׂרוֹ לְנֶגַע צָרַעַת, זוֹ מַלְכוּת אֱדֹם, שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַלְקֶה אוֹתוֹ בְּצָרַעַת וְאֶת הַשַּׂר שֶׁלּוֹ. שֶׁכֵּן כְּתִיב: מַדּוּעַ נִסְחַף אַבִּירֶיךָ לֹא עָמַד כִּי ה' הֲדָפוֹ (ירמיה מו, טו). וְלָעוֹלָם הַבָּא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יוֹשֵׁב בַּדִּין עַל מַלְכוּת אֱדֹם וְאוֹמֵר לוֹ: לָמָּה הָיִית מִשְׁתַּעְבֶּדֶת בְּבָנַי. וְהוּא אוֹמֵר, לֹא אַתָּה הוּא שֶׁמְּסַרְתָּם בְּיָדֵינוּ וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אוֹמֵר לוֹ: וּבִשְׁבִיל שֶׁמָּסַרְתִּי אוֹתָם בְּיָדְךָ, לֹא שַׂמְתְּ עֲלֵיהֶם רַחֲמִים, עַל זָקֵן הִכְבַּדְתְּ עֻלֵּךָ מְאֹד (ישעיה מז, ו). עַל זָקֵן הִכְבַּדְתְּ עֻלֵּךָ מְאֹד, זֶה רַבִּי עֲקִיבָא, שֶׁשִּׁעְבְּדָה בּוֹ מַלְכוּת אֱדֹם מַה שֶּׁאֵין סוֹף. דָּבָר אַחֵר, עַל זָקֵן הִכְבַּדְתְּ עֻלֵּךְ מְאֹד, שֶׁהָיְתָה מַכְבֶּדֶת עֻלָּהּ עַל זָקֵן כְּבָחוּר. אָמַר לָהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, בָּבֶל, חַיַּיִךְ, שֶׁאֲנִי יוֹשֵׁב עָלַיִךְ בַּמִּשְׁפָּט וְדָן אוֹתָךְ וּמְחַיְּבֵךְ, שֶׁנֶּאֱמַר: רְדִי וּשְׁבִי עַל עָפָר בְּתוּלַת בַּת בָּבֶל, שְׁבִי לָאָרֶץ אֵין כִּסֵּא (ישעיה מז, א), עַל שֶׁהָיִית יוֹשֶׁבֶת עַל הַכִּסֵּא, שְׁבִי לָאָרֶץ אֵין כִּסֵּא. כִּי לֹא תּוֹסִיפִי יִקְרְאוּ לְךָ רַכָּה וַעֲנֻגָּה (ישעיה מז, א). וּמָה אֲנִי עוֹשֶׂה לָךְ. אֲנִי פּוֹרֵעַ מִן הַשָּׂר שֶׁלָּךְ תְּחִלָּה וּמַלְקֶה אוֹתוֹ בְּצָרַעַת, וְאַחַר כֵּן אֲנִי פּוֹרֵעַ מִמֵּךְ. וְלֹא תֹּאמַר בַּמַּלְכוּת הַזֶּה, אֶלָּא אֲפִלּוּ בְּגוֹג שֶׁהָיָה מִתְגָּאֶה בָּעוֹלָם וְעוֹלֶה, כָּךְ אֲנִי מַלְקֶה אוֹתוֹ בְּצָרַעַת. מִנַּיִן שֶׁכָּךְ כְּתִיב: וְזֹאת תִּהְיֶה הַמַּגֵּפָה וְגוֹ' הָמֵק בְּשָׂרוֹ וְהוּא עוֹמֵד עַל רַגְלָיו (זכריה יד, יב). וְעַל יְדֵי מָה. עַל יְדֵי שֶׁמִּתְגָּרִין בְּיִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר: וְזֹאת תִּהְיֶה הַמַּגֵּפָה, עַל יְדֵי מַה שֶּׁבָּאוּ עַל יִשְׂרָאֵל. וְאַל תִּתְמַהּ, שֶׁהֲרֵי בָּעוֹלָם הַזֶּה פָּרַע הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִשּׂוֹנְאֵיהֶם שֶׁל יִשְׂרָאֵל הַרְבֵּה, וְהִכָּה אוֹתָם בְּצָרַעַת. וּמִי הָיָה. זֶה נַעֲמָן, שֶׁנֶּאֱמַר: וְנַעֲמָן שַׂר צְבָא מֶלֶךְ אֲרָם הָיָה אִישׁ גָּדוֹל לִפְנֵי אֲדֹנָיו וְגוֹ' וְהָאִישׁ גִּבּוֹר חַיִל מְצֹרָע (מ״ב ה, א). בִּשְׁבִיל מַה נִּצְטָרַע, בִּשְׁבִיל שֶׁשָּׁבָה מֵאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל נַעֲרָה קְטַנָּה. בָּעוֹלָם הַזֶּה הִלְקָה לְעוֹבְדֵי עֲבוֹדָה זָרָה בְּצָרַעַת. וְאַף לֶעָתִיד לָבֹא כָּךְ יַלְקֶה אוֹתָן בְּצָרַעַת, שֶׁנֶּאֱמַר: וְזֹאת תִּהְיֶה הַמַּגֵּפָה אֲשֶׁר יִגֹּף ה' וְגוֹ' (זכריה יד, יב). אוֹמֵר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, לְפִי שֶׁהֱיִיתֶם קוֹרְאִים לְבָנַי טְמֵאִים, אֲנִי מְטַמֵּא אֶתְכֶם בְּטֻמְאָה גְּדוֹלָה אֲבִי הַטֻּמְאוֹת. וּמִנַּיִן שֶׁהָיוּ קוֹרְאִין לְיִשְׂרָאֵל טְמֵאִים. שֶׁנֶּאֱמַר: סוּרוּ טָמֵא קִרְאוּ לָמוֹ וְגוֹ' (איכה ד, טו). וְאַתֶּם, תִּהְיוּ מְצֹרָעִים וּטְמֵאִים. אֲבָל יִשְׂרָאֵל, אֲנִי מְטַהֲרָן וּמְקַדְּשָׁן וְגוֹאֲלָן מִבֵּינֵיכֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: וְקָרְאוּ לָהֶם עַם הַקֹּדֶשׁ גְּאוּלֵי ה', וְלָךְ יִקָּרֵא דְּרוּשָׁה, עִיר לֹא נֶעֱזָבָה (ישעיה סב, יב). וְכֵן אָמַר שְׁלֹמֹה הַמֶּלֶךְ, כֻּלָּךְ יָפָה רַעְיָתִי וּמוּם אֵין בָּךְ (שה״ש ד, ז).