מדרש תנחומא · ויחי · סימן 4

‎וַיֹּאמֶר לְיוֹסֵף הִנֵּה אָבִיךָ חוֹלֶה. יְלַמְּדֵנוּ רַבֵּנוּ, מַהוּ לְבָרֵךְ עַל הַנֵּר וְעַל הַבְּשָׂמִים שֶׁל מֵתִים. כָּךְ שָׁנוּ רַבּוֹתֵינוּ, אֵין מְבָרְכִין לֹא עַל הָאוֹר וְלֹא עַל הַבְּשָׂמִים שֶׁל מֵתִים. מַאי טַעְמָא. שֶׁכָּתוּב, לֹא הַמֵּתִים יְהַלְלוּ יָהּ (תהלים קטו, יז).

אָמַר רַבִּי מֵאִיר, מֵתֵי עוֹבְדֵי עֲבוֹדָה זָרָה, מֵתִין. אֲבָל מֵתֵיהֶן שֶׁל יִשְׂרָאֵל אֵינָן מֵתִים, מִפְּנֵי שֶׁבִּזְכוּתָן הַחַיִּים עוֹמְדִין. שֶׁכֵּן אַתָּה מוֹצֵא, כְּשֶׁעָשׂוּ יִשְׂרָאֵל אוֹתוֹ מַעֲשֶׂה, אִלּוּלֵי שֶׁהִזְכִּיר מֹשֶׁה רַבֵּנוּ זְכוּת הָאָבוֹת, כְּבָר הָיוּ אֲבוּדִין יִשְׂרָאֵל מִן הָעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר: זְכֹר לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיִשְׂרָאֵל עֲבָדֶיךָ (שמות לב, יג). לְפִיכָךְ קָשֶׁה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לִגְזֹר מִיתָה עַל הַצַּדִּיקִים, שֶׁנֶּאֱמַר: יָקָר בְּעֵינֵי ה' הַמָּוְתָה לַחֲסִידָיו (תהלים קטז, טו). מָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עוֹשֶׂה, מַרְאֶה לָהֶם מַתַּן שְׂכָרָן, כְּדֵי שֶׁיִּתְבְּעוּ מִיתָה בְּפִיהֶן. רַבִּי אַבָּהוּ כְּשֶׁנָּטָה לָמוּת, הֶרְאָה לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַתַּן שְׂכָרוֹ. וְתָמַהּ וְאָמַר, כָּל אֵלֶּה לְאַבָּהוּ. קָרָא עַל עַצְמוֹ, וַאֲנִי אָמַרְתִּי לְרִיק יָגַעְתִּי לְתֹהוּ וְהֶבֶל כֹּחִי כִלֵּיתִי אָכֵן מִשְׁפָּטִי אֶת ה' (ישעיה מט, ד). מִיָּד נִתְאַוָּה לַמִּיתָה.

וְאַף אַבְרָהָם תָּבַע מִיתָה בְּפִיו, שֶׁנֶּאֱמַר: וְאָנֹכִי הוֹלֵךְ עֲרִירִי (בראשית טו, ב). לְכָךְ אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וְאַתָּה תָּבוֹא אֶל אֲבֹתֶיךָ בְּשָׁלוֹם (בראשית טו, טו). יִצְחָק תָּבַע מִיתָה בְּפִיו, שֶׁנֶּאֱמַר: וַאֲבָרֶכְךָ לִפְנֵי ה' לִפְנֵי מוֹתִי (בראשית כז, ז). לְכָךְ כְּתִיב: וַיִּגְוַע יִצְחָק וַיָּמָת (בראשית לה, כט). יַעֲקֹב תָּבַע מִיתָה, שֶׁנֶּאֱמַר: אָמוּתָה הַפָּעַם (בראשית מו, ל). אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אַתָּה אָמַרְתָּ אָמוּתָה הַפָּעַם, תֵּשֵׁב שְׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה. וְחָלָה וְנֶאֱסָף.