מדרש תנחומא · קדושים · סימן 11

דָּבָר אַחֵר, כִּי תָּבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ. זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: וַיִּתֵּן לָהֶם אַרְצוֹת גּוֹיִם וַעֲמַל לְאֻמִּים יִירָשׁוּ, בַּעֲבוּר יִשְׁמְרוּ חֻקָּיו וְתוֹרוֹתָיו יִנְצֹרוּ הַלְלוּיָהּ (תהלים קה, מד-מה). וַיִּתֵּן לָהֶם אַרְצוֹת גּוֹיִם. כָּל מַה שֶּׁנָּטַל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מֵאֻמּוֹת הָעוֹלָם, נָתַן לְיִשְׂרָאֵל, אֲרָצוֹת, כֶּסֶף וְזָהָב, שָׂדוֹת וּכְרָמִים וְעָרִים. וְלֹא נָתַן לָהֶם כָּל אֵלּוּ, אֶלָּא כְּדֵי שֶׁיִּתְעַסְּקוּ בַּתּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: בַּעֲבוּר יִשְׁמְרוּ חֻקָּיו וְתוֹרוֹתָיו יִנְצֹרוּ, הַלְלוּיָהּ. וְהֵם לֹא עָשׂוּ כֵן, אֶלָּא וַיְטַמְּאוּ אוֹתָהּ בְּדַרְכָּם וּבַעֲלִילוֹתָם (יחזקאל לו, יז), טִמְּאוּ אוֹתָהּ בְּחֶרְמוֹ שֶׁל עָכָן. שֶׁכָּךְ כְּתִיב: וַתָּבֹאוּ וַתְּטַמְּאוּ אֶת אַרְצִי (ירמיה ב, ז), בְּחֵרֶם עָכָן. וְנַחֲלָתִי שַׂמְתֶּם לְתוֹעֵבָה (ירמיה ב, ז) בְּצֶלֶם מִיכָה. וּמֶה עָשָׂה לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. הִגְלָה אוֹתָן מִתּוֹכָהּ, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּתְּשֵׁם ה' מֵעַל אַדְמָתָם (דברים כט, כז). מַהוּ וַיִּתְּשֵׁם, תַּשׁ חֵילָם. הָיוּ זוֹרְעִין וִיגֵעִין וְאֻמּוֹת הָעוֹלָם בָּאִין וְנוֹטְלִין, שֶׁנֶּאֱמַר: וְהָיָה אִם זָרַע יִשְׂרָאֵל וְעָלָה מִדְיָן וַעֲמָלֵק וּבְנֵי קֶדֶם וְעָלוּ עָלָיו, וַיַּחֲנוּ עֲלֵיהֶם וַיַּשְׁחִיתוּ (שופטים ו, ג-ד). וּכְשֶׁיַּעֲשׂוּ תְּשׁוּבָה, לֹא יִבְנוּ וְאַחֵר יֵשֵׁב, לֹא יִטְעוּ וְאַחֵר יֹאכַל (ישעיה סה, כב). לָמָּה, שֶׁהֵן נוֹטְעִין וְאֵין נוֹתְשִׁים, שֶׁנֶּאֱמַר: וְלֹא יִנָּתְשׁוּ עוֹד מֵעַל אַדְמָתָם (עמוס ט, טו).