מדרש תנחומא · פקודי · סימן 5

‎אֵלֶּה פְקוּדֵי הַמִשְׁכָּן. זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: אִישׁ אֱמוּנוֹת רַב בְּרָכוֹת, וְאָץ לְהַעֲשִׁיר לֹא יִנָקֶה (משלי כח, כ). אִישׁ אֱמוּנוֹת רַב בְּרָכוֹת, זֶה מֹשֶׁה, שֶׁנַּעֲשָׂה גִזְבָּר עַל הַמִּשְׁכָּן וְכָל הַדְּבָרִים הָיוּ מִתְבָּרְכִים עַל יָדוֹ, לְפִי שֶׁהָיָה נֶאֱמָן. וְאָץ לַהַעֲשִׁיר לֹא יִנָּקֶה (משלי כח, כ), זֶה קֹרַח, שֶׁהָיָה לֵוִי וּבִקֵּשׁ לִטֹּל כְּהֻנָּה וּלְוִיָּה, לֹא יִנָּקֶה.

דָּבָר אַחֵר, אִישׁ אֱמוּנוֹת רַב בְּרָכוֹת, זֶה מֹשֶׁה, שֶׁנִּתְמַנָּה גִזְבָּר עַל הַמִּשְׁכָּן. שָׁנוּ רַבּוֹתֵינוּ, אֵין עוֹשִׂין שְׂרָרָה עַל הַצִּבּוּר פָּחוֹת מִשְּׁנָיִם. וּמֹשֶׁה הֵיאַךְ נַעֲשָׂה יְחִידִי גִזְבָּר. אֶלָּא אַף עַל פִּי שֶׁהָיָה מֹשֶׁה הַצַּדִּיק נֶאֱמָן עַל פִּי הַגְּבוּרָה, דִּכְתִיב: בְּכָל בֵּיתִי נֶאֱמָן הוּא (במדבר יב, ז), קוֹרֵא לַאֲחֵרִים וּמְחַשֵּׁב עַל יְדֵיהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: בְּיַד אִיתָמָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן (שמות לח, כא).

זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: וְלֹא יְחַשְּׁבוּ אֶת הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר יִתְּנוּ אֶת הַכֶּסֶף עַל יָדָם לָתֵת לְעֹשֵׂי הַמְּלָאכָה כִּי בֶאֱמֻנָה הֵם עֹשִׂים (מלכים ב יב, טז), זֶה דוֹרוֹ שֶׁל יוֹאָשׁ. שָׁנוּ רַבּוֹתֵינוּ, אֵין הַתּוֹרֵם נִכְנָס, לֹא בְפַרְגּוֹד חָפוּת, וְלֹא בְפוּנְדִי, וְלֹא בְאִינְפִּילְיָא, שֶׁמָּא יַעֲשִׁיר, וְיֹאמְרוּ מִן הַלִּשְׁכָּה הֶעֱשִׁיר. כָּל כָּךְ לָמָּה. שֶׁכְּשֵׁם שֶׁחַיָּב אָדָם לָצֵאת יְדֵי שָׁמַיִם, כָּךְ הָאָדָם חַיָּב לָצֵאת יְדֵי הַבְּרִיּוֹת, מִשּׁוּם שֶׁנֶּאֱמַר: וִהְיִיתֶם נְקִיִּם מֵה' וּמִיִּשְׂרָאֵל (במדבר לב, כב). וּמֹשֶׁה הָיָה גִזְבָּר עַל מְלֶאכֶת הַמִּשְׁכָּן לְעַצְמוֹ? אֶלָּא בְּשָׁעָה שֶׁאָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם (שמות כה, ח), וּכְתִיב וַיַּקְהֵל מֹשֶׁה וְגוֹ', קְחוּ מֵאִתְּכֶם תְּרוּמָה לַה' (שמות לה א, ה),

אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, לִשְׁנֵי בְּקָרִים הֵבִיאוּ הַכֹּל, שֶׁנֶּאֱמַר: וְהֵם הֵבִיאוּ אֵלָיו עוֹד נְדָבָה בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר (שמות לו, ג), וְהוֹתִירוּ, מִיָּד וַיְצַו מֹשֶׁה וַיַּעֲבִירוּ קוֹל בַּמַּחֲנֶה, וְהַמְּלָאכָה הָיְתָה דַיָּם (שמות לו, ו, ז).

אָמַר מֹשֶׁה, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, הֲרֵי עָשִׂינוּ הַכֹּל, מַה נַּעֲשֶׂה מִן הַמּוֹתָר. אָמַר לוֹ: עֲשֵׂה מִשְׁכָּן לָעֵדוּת. הָלַךְ וְעָשָׂה. כֵּיוָן שֶׁבָּא לִתֵּן לָהֶם חֶשְׁבּוֹן, אָמַר לָהֶם: כָּךְ וְכָךְ יָצָא לַמִּשְׁכָּן, וּבַיּוֹתֵר עָשִׂיתִי לְמִשְׁכַּן הָעֵדוּת. אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל, לָמָּה מִשְׁכָּן מִשְׁכָּן שְׁנֵי פְעָמִים, שֶׁנִּתְמַשְׁכֵּן עַל יְדֵיהֶם. הוּא שֶׁאַנְשֵׁי כְנֶסֶת הַגְּדוֹלָה אוֹמְרִים: חֲבֹל חָבַלְנוּ לָךְ (נחמיה א, ז), הֲרֵי שֶׁנִּתְמַשְׁכֵּן שְׁנֵי פְעָמִים.