מדרש תנחומא · כי תשא · סימן 17

‎וַיִּתֵּן אֶל מֹשֶׁה כְּכַלֹּתוֹ (תהלים פב, ז). זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: עָלִיתָ לַמָּרוֹם שָׁבִיתָ שֶּׁבִי (תהלים סח, יט). בְּנֹהַג שֶׁבָּעוֹלָם, אָדָם שׁוֹבֶה מֵחֲבֵרוֹ כֶּסֶף וְזָהָב וּבְגָדִים. שֶׁמָּא יָכוֹל לִשְׁבּוֹת מַה שֶּׁבְּלִבּוֹ. וְאַתָּה שָׁבִיתָ אֶת הַתּוֹרָה שֶׁבְּתוֹךְ לִבִּי. הֱוֵי שָׁבִיתָ שֶּׁבִי. לָקַחְתָּ מַתָּנוֹת בָּאָדָם (תהלים סח, יט).

אָמַר רַבִּי זְעִירָא: הִלְכוֹת נִדָּה, שֶׁהֵם נוֹהֲגִים בִּבְנֵי אָדָם, אִישׁ אִישׁ כִּי יִהְיֶה זָב (ויקרא טו, ב), וְאִשָּׁה כִּי תִהְיֶה זָבָה (ויקרא טו, יט), זֹאת הַתּוֹרָה אָדָם כִּי יָמוּת (במדבר יט, יד). יָפְיָפִיתָ מִבְּנֵי אָדָם (תהלים מה, ג), מְכֻנֶּה מֹשֶׁה לְאָדָם. כֵּיצַד? הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מֵמִית וּמְחַיֶּה מוֹרִיד שְׁאוֹל וַיָּעַל. מֹשֶׁה הוֹרִיד לְקֹרַח וַעֲדָתוֹ כְּשֵׁהֶם חַיִּים לִשְׁאוֹל, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיֵּרְדוּ הֵם וְכָל אֲשֶׁר לָהֶם חַיִים שְׁאֹלָה (במדבר טז, לג). וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא גּוֹזֵר גְּזֵרָה וְהוּא מְבַטְּלָה, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיֹּאמֶר לְהַשְׁמִידָם לוּלֵי מֹשֶׁה (תהלים קו, כג). הוּצַק חֵן בְּשִׂפְתוּתֶיךָ (תהלים מה, ג). שֶׁלִּמֵּד סַנֵּגוֹרְיָא, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיְחַל מֹשֶׁה וְגוֹ', לֹא זָז עַד וַיִּנָּחֶם ה'.

דָּבָר אַחֵר יָפְיָפִיתָ מִבְּנֵי אָדָם, זֶה אַבְרָהָם שֶׁמִּכָּל הַדּוֹרוֹת שֶׁהָיוּ לְפָנָיו, לֹא דִּבֵּר עִמָּהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיֹּאמֶר ה' אֶל אַבְרָם (בראשית יב, א). הוּצַק חֵן בְּשִׂפְתוּתֶיךָ, שֶׁלִּמֵּד סַנֵּגוֹרְיָא עַל הַסְּדוֹמִיִּים, שֶׁנֶּאֱמַר: חָלִלָה לְּךָ (בראשית יח, כה). חָלִלָה לָּךְ (בראשית יח, כה). חֹל הוּא לָךְ. וְיֵשׁ אוֹמְרִים: נָכְרִיָּה הוּא לָךְ, כְּעִנְיַן אִשָּׁה זֹנָה וַחֲלָלָה (ויקרא כא, ז). רַב הוּנָא אָמַר: חִלּוּל הַשֵּׁם יֵשׁ בְּדָבָר זֶה לְהָמִית צַדִּיק עִם רָשָׁע, שֶׁאוֹמְרִין הַבְּרִיּוֹת, כֵּן עָשָׂה לְדוֹר אֱנוֹשׁ, לְדוֹר הַמַּבּוּל, לְדוֹר הַפְּלָגָה, וְנִמְנָעִין בְּנֵי אָדָם מֵעֲשׂוֹת תְּשׁוּבָה. הוּצַק חֵן בְּשִׂפְתוּתֶיךָ. חַיֶּיךָ שֶׁמִּזַּרְעֲךָ יוֹצֵא שֶׁאֲנִי נוֹתֵן לוֹ אֶת הַתּוֹרָה וִילַמֵּד אוֹתָהּ לְבָנֶיךָ, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּתֵּן אֶל מֹשֶׁה.