כל דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד לא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כולו. ונראה לי כי שני דברים הם כלומר כל דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל למה יצא בודאי ללמד יצא הואיל ולא נתחדש בו דבר ולא ללמד על עצמו יצא שהרי לא נתחדש בו כלום אלא ללמד על הכלל כולו יצא: כיצד והנפש אשר תאכל בשר מזבח השלמים אשר לי"י וטומאתו עליו ונכרתה וגו' והלא שלמים בכלל כל הקדשים הם שהרי נאמר בפרשת אמור אל הכהנים וינזרו מקדשי בני ישראל וכו' הרי כתיב כרת בטומאות קדשים. וא"ת למה אין דנין מדה זו בכלל ופרט לומר אין בכלל אלא מה שבפרט ועל השלמים יהא חייב ועל השאר יהא פטור נשיב ונאמר כי כלל ופרט המרוחקים בשתי פרשיות לדברי הכל אין דנין אותו בכלל ופרט והכי איתא בפסחים בפ"ק [ו:]:
קריאה במקור
ראב"ד על ספרא · ברייתא דרבי ישמעאל · פסקה 11
נוסח המקורעברית נגישה — בהמשךתקציר — בהמשךלימוד — בהמשך
על הנוסח והמהדורה
- מהדורה
- Wien, 1862
- רישיון המהדורה
- Public Domain
- ייחוס ומקור המהדורה
- https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH990020310840205171/NLI
הטקסט מיובא ממאגר ספריא; לא נכתב ולא נוקד מחדש באמצעות AI. עיצוב תגי HTML הותאם לתצוגה. הנוסח נשמר לפי המהדורה המצוינת, לרבות פערים אם קיימים בה.
כיסוי מיקומי הטקסט הושווה למאגר. בדיקה זו אינה הגהה מדעית של הנוסח.
SHA-256: ea6a66943dd426256be530195cd72f26696a0c43be33c8609b7a75c42293ed68