ראב"ד על ספרא · ויקרא דבורא דנדבה · פרק ו · פסקה 1

וערכו בני אהרן יכול מאה פי' גוזמא הוא והכי קאמר יכול אם היו שם מאה אברים יערכום מאה כהנים ת"ל וערך אבל לתמיד אחר ודאי לא משכחת להו מאה דהא אמרינן ולא נתחיה לנתחים:

מלמד שהטלה עולה בששה כהנים פי' התמיד לבדו חוץ מהחביתין והיין והסולת כדאית' במשנת תמיד [לד:] ואי קשיא לך האי קרא בבן הבקר כתי' במס' יומא [כז.] מתרץ לה הכי מדכתי' בהאי קרא על עצים אשר על האש איזהו דבר שנאמר בו אש ועצים ומזבח הוי אומר זה טלה של שחר כלומר מדכתי' על העצים אשר על האש אשר על המזבח משמע אותם עצים ואש ומזבח שהוזבח במקום אחר וזהו מה שזכר בפ' צו את אהרן על ענין התמיד:

הכהנים לרבות את הקרחנים דברי ר' יהודה מייתי לה בבכורות פ' אלה מומין [מג:] ומפרש התם כשר הוא מן התורה אלא שאמרו פסול מפני מראית העין וכן ננסין וכן זבלגין. ורבנן סביר' להו דפסולין נינהו מן התורה משום שאינן שוין בזרעו של אהרן דכתי' כל איש אשר בו מום מזרע אהרן. ואם עבד עבודה לרבנן עובר בעשה דהכי דרשי' כל איש אשר בו מום לא יגש וצריך כמו כן שיהא מזרע אהרן כלומ' שוה בזרע אהרן הכהן הא אם אינו שוה בזרע אהרן הכהן לא יגש ולאו הבא מכלל עשה עשה אבל על בעל מום כתי' מום בו את לחם אלהיו לא יגש להקריב דקאי עליה בלאו ומחיל נמי עבודה דכתיב כי מום בו ולא יחלל והנך דפסילי משום שאינן שוין בזרעו של אהרן לא מחלי עבודה ולא קיימי אלא בעשה.