ובלבד שיחברנו לו כדרך חיבורו לטומאה כלומר מעור הראוי לקבל טומאה לאפוקי מצה דאעפ"י שהוא גדל בארץ אינו מקבל טומאה כדדרשי' הכא והכי מפרש לה להא מילתא במשנת נגעים. ויש מפרשים שיחברנו לו יפה כדי שיראה עמו כאלו הוא עור אחד: פי' אחר שיחברנו לו לצורך כגון שאותו החוט צריך לו לאימרא או לתוספת אז הוא מביאו לידי טומאה: וקשה לי מאי שנא עורות שבים דחוט או משיחה מכשרתן לקבל טומאת נגעים דקא בעינן רוב מצמר ופשתים. ותניא נמי בתוספ' נגעים ששתיו סרקון וערבו צמר שתיו צמר וערבו סרקון אינו מטמא בנגעים והא כתיב בהו או בבגד פשתים. ואיכא למימר משום דבבגד גופיה לא משמע אלא צמר ופשתים כדפרט בהו קרא הילכך האי או לא מצי לאפוקי מפשטיה ומשום הכי בעינן או רוב או מחצה. אבל עור סתמ' כתיב ומהקישא דבגד הוא דממעטינין עורות שבים. וכיון דכתיב או בעור רבי ביה רחמנא אפי' על ידי חיבור משהו:
קריאה במקור
ראב"ד על ספרא · תזריע פרשת נגעים · פרק יג · פסקה 9
נוסח המקורעברית נגישה — בהמשךתקציר — בהמשךלימוד — בהמשך
על הנוסח והמהדורה
- מהדורה
- Wien, 1862
- רישיון המהדורה
- Public Domain
- ייחוס ומקור המהדורה
- https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH990020310840205171/NLI
הטקסט מיובא ממאגר ספריא; לא נכתב ולא נוקד מחדש באמצעות AI. עיצוב תגי HTML הותאם לתצוגה. הנוסח נשמר לפי המהדורה המצוינת, לרבות פערים אם קיימים בה.
כיסוי מיקומי הטקסט הושווה למאגר. בדיקה זו אינה הגהה מדעית של הנוסח.
SHA-256: ea6a66943dd426256be530195cd72f26696a0c43be33c8609b7a75c42293ed68