מדרש לקח טוב · במדבר · פרק 11 · פסוק 31

פס'. ורוח נסע מאת ה'. מלמד (פה) שהיתה פורחת ועולה (כגדין) של צמר שעולין זה אחר זה בשעה שמכה בקשת ומניחו על הבגד החדש. ויגז שלוים. בשי״ן כתיב ובסמ״ך קרי. אמר רבי יוסי ברבי חנינא לרשעים נדמה להם כסלונים. ולצדיקים נדמה להם כשלוה. והם אוכלין אותו בשלוה. אמר רב חנן בר אבא ארבע מיני שלו הן. ואלו הן שיכלי. כיכלי. פסיוני. ושלו. מעליא דכולהו שיכלא. גריעא דכולהו שלוי. ובציפרתא הויא ושטחן ליה ומותבין ליה בתנורא ותפח עד (דעלי תנותא) [דמלי תנורא] ומסקין ליה ומנח ליה אתליסרי ריפתי ותחתונה אינה נאכלת אלא ע״י תערובות וכו'. במסכת יומא בפרקא בתרא. ד״א ויגז שלוים למה שליו לפי שאמר משה (שם יא) הצאן ובקר ישחט להם וגו'. אמר הקב״ה הרי אני מגיז להם שלו שאינו לא צאן ובקר ולא דגי הים. להודיע לבני האדם גבורותיו. ד״א שלו הדומים לצאן ובקר ולדגי הים שטעון שחיטה ולא לגמרי אלא בסימן אחד נטהרה שחיטתו. ויש להם סנפיר כדגים. ויטוש על המחנה כדרך יום כה וכדרך יום כה. כלפי דרום. וכאמתים על פני הארץ. מלמד שהיתה פורחת באויר ברום אמתים ועולה לרום מן הארץ. כדי שלא יהו מצטערין עליה בעת לקיטתה אלא מגעת עד הטבור מקום פשיטת יד אדם ולא כאמתים זה על זה שיהו חונקין זה את זה אלא פורחת באויר ברום אמתים כשני חלקי האדם: