מדרש לקח טוב · שמות · פרק 22 · פסוק 22

אם ענה תענה אותו. אחד עינוי מרובה, ואחד עינוי מועטת, וכבר היה ר' שמעון ור׳ ישמעאל יוצאין ליהרג, אמר לו ר׳ שמעון, ישמעאל לבי יוצא שאין אני יודע על מה אני נהרג, אמר לו ר׳ ישמעאל מימיך לא בא אצלך אדם לדון או לשאילה, ושהותו עד שתהא גומע כוסך, או נועל סנדלך, או עד שתהא עוטף טליתך, והתורה אמרה אם ענה תענה אותו, אחד עינוי מרובה, ואחד עינוי מועטת, ובדבר הזה אמר לו רבי נחמתני. וכשנהרגו ר׳ שמעון ור׳ ישמעאל, אמר להם ר׳ עקיבא לתלמידיו התקינו עצמכם לפורענות, שאילו טובה היתה עתידה לבוא בדורינו, לא היינו מקבלין אנו אותה תחלה, אלא ר׳ שמעון ור׳ ישמעאל, ועכשיו גלוי וידוע היה לפני מי שאמר והיה העולם, שפורענות גדולה עתידה לבא בדורינו, ונסתלקו אלו מבינותינו, שנאמר הצדיק אבד וגו' (ישעיה נז א), וכתיב ואתם קרבו הנה בני עוננה (שם שם ג).

כי אם צעק יצעק אלי. כל זמן שהוא צועק אני שומע.

שמע אשמע צעקתו. ממהר אני להיפרע על ידי שהוא צועק, יותר ממי שאינו צועק, וקל וחומר אם כשהיחיד כך, כשהרבים צועקים לא כל שכן.