מדרש לקח טוב · שמות · פרק 3 · פסוק 20

ושלחתי את ידי. זו מכה, שהיד מתפרש לכמה ענינים, יד מקום, יד נבואה, יד מכה, יד חזון, יד ממש, יד שפת הים, יד כח, גדול העצה ורב העלילה, אמנם לא נבראו אבותינו ולא אנחנו עד היום הזה אלא להראות הקב״ה נסיו ואותיותיו בקרב הארץ, כענין שנא׳ נתתה ליראיך נס להתנוסס (תהליס ס ו). ובשנת ארבעת אלפים ושמנה מאות וחמשים ושבע לבריאות עולם, שהוא שנת אלף ועשרים ותשע לחרבן בית שני, שהוא שנת שנים עשר למחזור רנ״ו, מרנא ורבנא טוביהו, בנו של רבינו הגדול אליעזר זצ״ל, הבין בספרי אלהינו, ונתן את לבו על אורך גלותינו, כי אזלת יד, ואפס עצור ועזוב, והנה כלו כל הקיצים, ואין הדבר תלוי אלא בתשובה, כענין שנאמר אם תשוב ישראל נאום ה׳ אלי תשוב (ירמיה ד א), ואומר אם תשיב ואשיבך לפני תעמוד (ירמיה טו יט), ואנו מביטים לצור ישענו, כי כימי מצרים יראנו נפלאות, ותחת הנחשת יביאו זהב, כמו שעשה במצרים, שנאמר ונתתי את חן העם [הזה] בעיני מצרים והיה כי תלכון לא תלכו ריקם, לקיים ברית הצדיק של אברהם אבינו, ואחרי כן יצאו ברכוש גדול (בראשית טו יד), ולנו הבטיח שפעת גמלים תכסך בכרי מדין ועיפה (ישעיה ס ו), ואומר והיו מלכים אומניך ושרותיהם מיניקותיך (שם מט כג), ואומר אז תשמח בתולה במחול ובחורים וזקנים יחדו והפכתי אבלם לששון (ירמיה לא יג).