מדרש לקח טוב · במדבר · פרק 11 · פסוק 8

פס'. שטו העם ולקטו. הצדיקים היה נמצא להם פתח אהליהם. והרשעים היו שוטים על פני המדבר ולוקטים, וטחנו בריחים. והלא לא היה צריך ליטחן ולא לירד לריחים מעולם אלא מלמד שנשתנה להם ולכל הנטחנין, או דכו במדוכה. והלא לא ירד במדוכה מעולם לפי שלא היה צריך להידוך. אלא נשתנה להם לדברים הנדוכים במדוכה. מיכן אמרו תכשיטי נשים ירדו לישראל עם המן. מלמד שכל מיני בשמים היו להם במן שלא היו נשים צריכות למיני בשמים אלא מן המן היו מתקשטות. שנאמר (דברים ב׳:ז׳) זה ארבעים שנה ה' אלהיך עמך לא חסרת דבר. ובשלו בפרור. והלא לא ירד לקדירה מעולם לפי שלא היה צריך בישול. אלא מלמד שנשתנה להן לכל מיני תבשילין ועשאו אותו עוגות. והלא לא ירד לתנור מעולם אלא מלמד שנשתנה להם לכל הנאפים בתנור. ולקטו. שנשתנה להם לכל דבר שמתלקט בשדה. כשהיה אדם מתאוה לאכול ענבים טועם כמו טעם ענבים תאנים ג״כ וכן לכל דבר שבעולם. והיה טעמו כטעם לשד השמן. לישה שמן ודבש שמתהפך לכל דבר. ד״א לשד השמן מה שד שהתינוק טועם בו כל מיני מתיקה כך המן לישראל. ומה השד לתינוק אחר כל מאכלו שהוא עיקר והכל טפילה לו כך היה המן עיקר והכל טפילה לו. ד״א מה השד שהתינוק יונק ואפילו כל היום יונק אינו מזיקו כך המן אפילו כל היום אוכלין לא היה מזיקן. ד״א מה השד הזה מין אחד משתנה לכמה טעמים כך היה המן לישראל משתנה לכל דבר שרוצין. ד״א מה השד הזה תינוק מצטער עליו בשעה שפורש ממנו כך ישראל מצטערין בשעה שפורשין מן המן. שנאמר (יהושע ה׳:י״ב) וישבות המן ממחרת באכלם מעבור הארץ. הא אם היה להם מן לא היו צריכין לתבואת הארץ. משל לאדם שאומר לו מפני מה אתה אוכל פת שעורין אומר להם לפי שאין לי פת חטים: