מדרש לקח טוב · ויקרא · פרק 17 · פסוק 13

פס'. ואיש איש מבני ישראל. שלשה פעמים אמר למעלה מן הענין הזה מבית ישראל כדי להכליל הכל מפני שהשוה הקב"ה האשה לאיש לכל איסורין שבתורה ופרשה זו נאמרה מבני ישראל. אלו הזכרים שאין דרך הנשים לצוד. ומן הגר. אלו הגרים. אשר יצוד ציד חיה או עוף. תאמר שאינו חייב לכסות אלא הנצודים בשדות במדבר ובכרמים. אווזין ותרנגולין מנין ת"ל אשר יצוד ציד מכל מקום. אלא למה נאמר אשר יצוד למדתך התורה דרך ארץ שלא יהא אדם אוכל בשר אלא בהזמנה. אשר יאכל, אף חיה הנאכלת. יוצא עוף הטמא שאינו נאכל. חיה או עוף. כדין עוף כך דין חיה מה עוף אשר יאכל אף חיה הנאכלת. חיה או עוף בין מרובה בין ממועט מכאן אמרו ושחט מאה חיה במקום אחד כסוי אחד לכולם. מאה עופות במקום אחד כסוי אחד לכולם. וכן השוחט כמה עופות ברכה אחת לכולן. ובלבד שלא ישיח. ואם שח צריך לחזור ולברך. רבי יהודה אומר שחט חיה יכסה ואחר כך ישחוט את העוף שנאמר חיה או עוף אשר יאכל אמרו לו והלא כבר נאמר כי נפש כל בשר דמו בנפשו הוא. ושפך וכסה במה ששפך יכסה לא יכסנו ברגל שלא יהו המצות בזויות עליו. ושפך וכסה מי ששפך יכסה. מעשה באחד ששחט ולא כסה ובא חבירו וכסה וחייבו ר' מאיר עשרה זהובים. ושפך וכסה מצוה שיכסנו הוא. כסהו ונתגלה פטור מלכסות. כסתו הרוח חייב לכסות. את דמו וכסה. מלמד שכל דמו חייב לכסות. דם הניתז ושעל הסכין חייב לכסות. א"ר יהודה אימתי בזמן שאין דם אלא הוא אבל יש דם אחר פטור מלכסות. וכסהו. יכול יכסה יכפה עליו את הכלי או אבנים ת"ל עפר. כללו של דבר בכל דבר שסופו להיות עפר מכסה זבל דק חול דק ובסיד ולבינה ובנסורת של חרשין דקה אבל לא בקמח ובסובין ובמורסן, מה עפר שמגדל צמחין אף כל שמגדל צמחין מכסין בו. בעפר. מכאן אמרו השוחט צריך שיתן עפר למטה ועפר למעלה: