מדרש לקח טוב · שמות · פרק 21 · פסוק 29

ואם שור נגח הוא. בא הכתוב לחלק בין תם למועד. חמשה דברים בין תם למועד, מועד צריך עדים, תם אינו צריך עדים, מועד משלם את הכופר, ותם פטור מן הכופר, מועד משלם נזק שלם, ותם משלם חצי נזק, מועד נותן שלשים שקל, ותם אינו נותן שלשים שקל, מועד משלם מן העלייה, ותם משלם מגופו, מפורש בבבא קמא.

מתמול שלשום. תמול חד, מתמול תרי, שלשום תלתא. איזהו תם ואיזהו מועד, מועד שהעידו בו שלשה פעמים, ותם כדי שיהו התינוקות ממשמשין בו ובקרניו, דברי ר׳ מאיר, ר׳ יהודה אומר מועד שהעידו בו שלשה ימים זה אחר זה, ומקרא מסייעו לר׳ יהודה, דכתיב מתמול שלשום.

והועד בבעליו. מגיד שאינו חייב עד שהתרו בו.

לא ישמרנו. להביא שומר חנם ולא ישמרנו כראוי, מיכן אמרו שמרו כראוי לו פטור, שלא כראוי חייב, קשרה במוסרה ויצא והזיק תם פטור, ומועד חייב, שנאמר ולא ישמרנו בעליו, לא שמור הוא זה, דברי ר׳ מאיר, ר׳ יהודה אומר תם חייב ומועד פטור שנא׳ ולא ישמרנו בעליו, ושמור הוא זה ומשנתינו דבבא קמא אליבא דר׳ יהודה קתני, בלוש ותשכח.

ר׳ אליעזר אומר אין לו שמירה אלא סכין.

והמית איש או אשה. מופנה, להקיש ולדון ממנו גזירה שוה לכל הניזקין שבתורה, אחד האיש ואחד האשה.

ואע״פ דלא דיינינן דיני קנסות השתא דלא דנינן דיני קנסות בבבל, הכי נהיגא במתיבתא דאי תפס ניזוק לא מפקינן מיניה, ומשמתינן ליה לההוא גברא דאיקבע ליה מזיקא בביתיה, מדר׳ נתן דאמר ר׳ נתן מנין שלא יגדל אדם כלב רע בתוך ביתו, שנאמר ולא תשים דמים בביתך (דברים כב ח), והוא הדין לכל הניזקין וכדאמרינן בב״ק.

האי מאן דבעי דמיקרי חסיד, ליזדהר במילי דנזיקין, וחסידים הראשונים היו קוברין את קוציהן ואת זכוכותיהן שלשה טפחים, כדי שלא תוציאם המחרישה. ומעשה באחד שהיה מפנה אבנים משדהו וזורקן לרשות הרבים, אמר לו זקן אחד מפני מה אתה מפנה ממקום שאינו שלך למקום שלך, לגלג עליו אותו האיש, לימים הוצרך אותו האיש ומכר שדהו, וניתקל באותן האבנים, מיד זכר דברי החסיד, ואמר יפה אמר לי מפני מה אתה מפנה ממקום שאינו שלך לתוך שלך, וזש״ה וזכור את בוראיך בימי בחורותיך (קהלת יב א) ואומר אשרי איש ירא את ה׳ (תהלים קיב א), אשרי איש, ולא אשרי אשה, אלא אשרי איש שמתגבר ביצרו כשהוא איש, ויש בידו לעשות רע, ואינו עושה, ועושה טוב, אבל משבא לעת זקנה אין לו שבח, אם שומר ידו מעשות הרע לפי שתשש כחו.

השור יסקל. למה נאמר שלא תאמר הואיל ומשלם את הכופר לא יהא בסקילה, ת״ל השור יסקל, ר׳ עקיבא אומר השור יסקל וגם בעליו יומת, הקיש מיתת השור למיתת בעלים, מה מיתת בעלים בשלשה ועשרים, דהא דיני נפשות בעשרים ושלשה, אף מיתת השור בעשרים ושלשה.

וגם בעליו יומת, יומת בידי שמים, שאם תאמר בידי אדם, הרי הוא אומר ולא תקחו כופר לנפש רוצח אשר הוא רשע למות כי מות יומת (במדבר לה לא), למדנו שאין נותנין פדיון למומתין בידי אדם, אבל נותנין פדיון למומתין בידי שמים, שנאמר אם כופר יושת עליו ונתן פדיון נפשו. פדיון נפשו של מומת, דברי ר׳ ישמעאל, ר״ע [אומר] פדיון נפשו של ממית, למדנו שמה שאומר הכתוב וגם בעליו יומת, פירושו וגם כדין בעליו יומת בעשרים ושלשה, היינו דתנן שור הנסקל בעשרים ושלשה, כמיתת הבעלים כך מיתת השור.