באור הרא"ם על מדרש לקח טוב · ויקרא · אמור

חג הסוכות מה חג אסור בהנאה. קאי על חגיגה. ועיין דרשה זו (סוכה ט׳‬.) מנין לעצי סוכה שאסורין כל שבעה וכו׳‬:

שהרי זה הפסוק של עזרא. קאי על ר״‬ה:

מלמד שהעולה קודמת למנחה. בת״‬כ הגי׳‬ אם אין עולה אין מנחה שתקדם עולה למנחה שאם קדמה עולה למנחה פסולה. וקאי מנחה על מנחת נסכים שמביא עם העולה:

מלמד שמוספי שבת קריבין עם אימורי הרגלים. עיין בת״‬כ והכוונה שצריך להביא ג״‬כ מוספי שבת ביו״‬ ט ולא יפטור עם מוספי הרגל (הגר״‬א באדרת אליהו) שכל קרבנות היחיד היינו הקבוע להם זמן:

ב׳‬ש וכו׳‬. בכאן משובש וכצ׳‬ל. וכ״‬ה בת״‬כ. יכול יחוג אדם (היינו קרבן חגיגה) ביו”ט ת״‬ל אך במועד אתה חוגג (היינו בחוש״‬מ) ואי אתה חוגג ביו״‬ט. ב״‬ה אומרים יכול יחוג אדם בשבת ת״‬ל אך ביו״‬ט אתה חוגג ואי אתה חוגג בשבת כצ״‬ל. ובכאן הרכיבו דברי ב״‬ש וב״‬ה ביחד:

שיש לו תשלומין כל שבעה כצ״‬ל:

וערבי נחל שיהיו דליות כצ״‬ל. ופי׳‬ דליות אפילו קטומים (סוכה ל״‬ד:) והיינו כר׳‬ טרפון:

לדורותיכם. לבית עולמים. פי׳‬ אף שנכתב לדורותיכם אעפ״‬כ אין נוהג דין קרבנות רק בזמן שבהמ״‬ק קייב:

בסכת. (כצ״‬ל והיינו חסר ו׳‬) מכאן אמרו ולא כסוכה. שתחת הבית וכו׳‬ כצ״‬ל:

וקורא בסוכה. היינו שלומד כסוכה:

מכאן אמרו י״‬ד סעודות. (סוכה כז.):

רא״‬א סוכות ממש וכו׳‬ ר״‬ע אומר ענני הכבוד וכו׳‬ כ״‬ה הגי׳‬ בת״‬כ. אולם (בסוכה י״‬א) להיפך ע״‬ש:

לפי שנאמר בהם במועדו כצ״‬ל:

קבע מועד לכולם כצ״‬ל. והכוונה וידבר משה את מועדי ה׳‬ לרבות העומר והקרב עמו שתי הלחם וכו׳‬:

אין צו אלא זירוז מיד כצ״‬ל. וכ״‬ה בת״‬כ. ומוסיף עוד שם אר״‬ש ביותר צריך זירוז במקום שיש חסרון כיס:

אתה גזבר לדבר. ויקחו אליך דריש:

מצאו שכבה. היינו לאחר שמת שמעון הצדיק ע״‬ש בסוף פ״‬ג דתמיד:

עדות לכל באי עולם. עיין (מנחות פו:) העדות הוא נר מערבי שנותנין בה שמן כמדת חברותיה וממנה היה מתחיל להדליק ובה היה מסיים:

שלא תהא להם עבודה מערב עד בקר אלא היא. היינו שתהיה כשרה מערב עד בקר. עיין (מנחות פ״‬ט.) וע״‬ש בפירש״‬י שתהא כשרה אחר תמיד של בין הערבים ואחר כל העבודות אלא זו בלבד. וכן אברים ופדרים שמצותן בלילה מתחיל המצוה מן המובחר אחר שקיעת החמה דוקא:

בקסמים ובצרורות. פי׳‬ שלא יפסק עמהם בין הנרות והמנורה:

תמיד כתיב כאן וכו׳‬. פי׳‬ ג׳‬ פעמים תמיד כתיב כפרשה זו. ודורש תמיד אף בשבת. תמיד אף בטומאה תמיד אף למחתה. והנה הדרשה תמיד אף למחתה לא נמצא בת״‬כ. וכוונת המחבר תמיד אף למחתה לענין קטורת שדוחה שבת וטומאה:

סולת מן החטים ט״‬ס וכצ״‬ל. סולת ואפית אותו מלמד שנקחה סולת. ומנין שאפילו מן החטים (היינו בדיעבד) ת״‬ל ולקחת מ״‬מ כצ״‬ל. וכ״‬ה (מנחות עו:) וכ״‬ה בת״‬כ:

כדמפורש במם׳‬ מנחות. דף צ״‬ד:

שני עשרונים יהיה החלה האחת שיהיו שוות כצ״‬ל. פי׳‬ מקודם דריש י״‬ב חלות שיהיו שוות. פי׳‬ שבכולם יהיה סולת ואפוי כתנור. ואח״‬כ דריש שני עשרונים וכו׳‬ שיהיו שוות. פי׳‬ שאיכות שני עשרונים יהיה מסוג אחד לא אחד דק ביותר והשני אינו כן או כשאר שינוי האיכות. עיין אדרת אליהו להגר״‬א ז״‬ל:

לטיפס. היינו לדפוס (פארמע) שאופין בהם. ועיין שם כמנחות בתוס׳‬ ד״‬ה ובדפוס היה עושה. ודריש זה מלשון ושמת ולא אמר ועשית. והיינו ושמת שיעשה כמין דפוס לזה:

יכול שש ושש ושש. פי׳‬ דהוי דרשינן שתים מערכות (של שש) ואח״‬כ סיפא דקרא שש המערכת. וה״‬א ג׳‬ פעמים שש. ועיין בת״‬כ וכן (מנחות צ״‬ח.):

ונתת על המערכת לבונה זכה שתהא ברורה כצ״‬ל. ופי׳‬ הלבונה נצרך להיות ברורה וזכה:

חובה ללחם. שהלבונה היא המתרת את הלחם. והוא במקום קומץ כמו גבי שאר מנחות:

בזיכין שיש להן שולים ונתנן על גבי השולחן בכדי שלא יבצעו את הלחם כצ״‬ל:

קומץ לסדר הזה וקומץ לסדר הזה כצ״‬ל. והיינו על גבי שתי המערכות שתי קומצין:

סדורן של לחם הפנים החדש. ושנים היו נוטלין הישנים משבת שעברה וזהו תמיד וכו׳‬:

לאהרון שלא במחלוקת וכו׳‬ כצ״‬ל. כי כה״‬ג נוטל חלק בראש ולבניו כהנים הדיוטים במחלוקת לכאו״‬א חלקו:

קודש קדשים וכו׳‬. וכמו שדורש למעלה שקאי על החולקין על הכהונה:

מקלל זהו נוקב. ולא המקלל את הדיין:

ועמד וגידף. עיין בפ׳‬ פנחס משפחת החנוכי. ע״‬ש ברש״‬י לפי שהי ו העובדי כוכבים מונין אותם מה אלו מתייחסין על שבטיהן סבורין הם שלא שלטו המצרים באמותיהן אס בגופן היו מושלין ק״‬ו בנשותיהן לפיכך הטיל הקב״‬ה שמו עליהם ה׳‬ מצד זה ויו״‬ד מצד זה (החנוכין מעיד אני עליהם שהם בני אבותיהם וכן אמר דוד (תהלים קכ״‬ב) שבטי יה עדות לישראל וכו׳‬ ע״‬ש. והנה המקלל הזה אחרי שהיה ממזר אזי שם הוי״‬ה אינו מעיד עליו לפיכך עמד וגידף. והבן:

שמצותם. פי׳‬ מחלקוהם:

וכנגדו לשבח. ג׳‬׳‬כ מאותו שבע דן:

ואמרו רבותינו. (סנהדרין מ״‬ב:):

כל השומעים אלו העדים כל אלו הדיינים. הגר״‬א בא״‬א מפרש הא דצריכי השומעים והדיינים סמיכה כמו גבי קרבן דבעי סמיכה כדי שישא עונו עליו וכן גבי שעיר המשתלח וסמך אהרן את שתי ידיו כו׳‬ ונשא השעיר עליו את כל עונותיהם וה״‬נ העדים והדיינים עשו עבירה בשבילו. העדים שאמרו ג״‬כ (כמו שאומר למעלה שלא הרגו בכנוי) והדיינים ששמעו מהעדים. לכך סומכין עליו שישא הוא את עונותיהם. ונכון מאוד:

ערום היה נסקל. דכתיב אותו ולא כסותו עי׳‬ (סוטה כ״‬ג:):

ולא האשה. אותו ולא אותה:

להביא כנענים וכו׳‬. היינו בסייף כדין בן נח.

אף כאן בכרת. והיינו על הכנויים שאומר לעיל באזהרה והיינו כרת:

בעלי דבב לו. פי׳‬ כל העדה יהיו לו שונאים. דכתיב רגום ירגמו אותו כל העדה ואי אפשר לכל העדה שירגמו איש א׳‬:

ק׳‬ וב׳‬ עיקר המלה. ששרשו ק״‬ב:

הרי זה חייב. היינו האחרון עיין (סנהדרין ע״‬ח.) והוא כר״‬י בן בתירא:

הכל לפי מה שהזיק. וזה פי׳‬ נפש תחת נפש לפי שוויה ישלם:

להביא צרם אוזנו וכו׳‬. דורש מן כאשר עשה כל מה שעשה לחבירו חייב לשלם ולא מום דווקא:

אלא להקיש וכו׳‬. כל המאמר משובש בכאן ועיין (כתובות ל״‬ה:) תנא דבי חזקיה מכה אדם ומכה בהמה מה מכה בהמה לא חלקת בו בין שוגג למזיד בין מתכוין לאינו מתכון לפוטרו ממון אלא לחייבו ממון אף מכה אדם לא תחלוק כו׳‬ לחייבו ממון אלא לפוטרו ממון. וע״‬ש בפירש״‬י דגבי בהמה לעולם חייב דאמרינן (ב״‬ק כ״‬ז) פצע תחת פצע לחייב על השוגג כמזיד כו׳‬. וכצ״‬ל הכא:

ומה בהמה עד שיעשה חבורה. היינו שיזיקנה כי אין בושת שייך בבהמה:

ג׳‬ שמות יש בפסוק זה. לא יכולתי לכוון כי בקרא יש רק שני שמות אני ה׳‬ אלהיכם וצ״‬ע. ונכדי החכם חיים נחמן שי׳‬ תירץ כי כוונתו כי אני ג״‬כ שם הוא עיין (סוכה מ״‬ה.) אני והו הושיעה נא וע״‬ש ברש״‬י בארוכה. והרמב״‬ם בפי׳‬ המשניות שרמז לשם אני מקרא ראו עתה כי אני אני הוא שזה הפסוק בא בשמירת ישראל וישועתם. וכן נראה מהמחבר שכתב אני ה׳‬ המתוועד בסוד ב״‬ד שלכם והוא נכון מאד:

אוי להם לרשעים וכו׳‬. בילקוט מסיים בעוה״‬ז. בעונות היו נמסרין למיתה אבל לעוה״‬ב בלע המות לנצח דכתיב ואתם הדבקים בה׳‬ אלהיכם חיים כלכם היום. וברוך ה׳‬ שעזרני לפרש הפרשה הארוכה הזאת. כן יזכני לגמור אי״‬ה בכי טוב: