תנחומא בובר · שמיני · סימן 13

אמר איוב מי יתן טהור מטמא לא אחד (איוב יד ד), משהתיר הקב"ה את הפרה ואסר את הגמל, מי יוכל לטהר או לטמא, מי עשן כן, לא אחד, לא יחידו של עולם. בא וראה מתחילת ברייתו של עולם היה הכל מותר, שנאמר כירך עשב נתתי לכם את כל (בראשית ט ג), ומשעמדו ישראל על הר סיני הרבה להם תורה ומצות ליתן להם שכר טוב, ואם כן למה לא צוה לאדם הראשון, אמר הקב"ה מצוה קלה צויתי לו ועבר ליה, כל המצות הללו איך יכול לקיים, בו ביום שנצטוה בו, בו ביום ביטל ועבר עליהם, לא היה יכול לעמוד בציוי יום אחד, כיצד אמר ר' יוהדה בן פדייה, י"ב שעות הוי היום בשעה ראשונה עלה אדם הראשון במחשבתו של הקב"ה להבראות, בשניה נמלך במלאכי השרת, בשלישית כינס עפרו, ברביעית גיבלו, בחמישית ריקמו, בששית העמידו גולם, בשביעית נפח בו נשמה, שנאמר ויפח באפיו נשמת חיים (בראשית ז׳:כ״ב), בשמינית הכניסו לגן עדן, בתשיעית צוהו מזה אכול ומזה לא תאכל, בעשירית חטא, באחת עשרה נידון, בשתים עשרה נתגרש, הוי שלא עמד בציוי אפילו שעה אחת. אמר ר' יהודה בן פדייה מי יגלה עפר מעיניך אדם הראשון שלא יכולת לעמוד בנסיונך אפילו שעה אחת, והרי בניך משמרין כל המצות שניתנו להם ועומדין בהם, אחד מהם עומד ונוטע מעדר ומנכש, מזמר טורח ומשקה, ורואה פירות נטיעותיו שהן מבכירות וקופץ ידיו ואינו טועם מהם, לקיים מה שנאמר שלש שנים [יהיו לכם] ערלים וגו' (ויקרא יט כג), וארם הראשון נאמר לו מזה אכול ומזה לא תאכל, [שנאמר מכל עץ הגן אכול תאכל ומעץ הדעת וגו'] (בראשית ב טז יז), ולא עמד בציווי שעה אחת, [אלא ותתן גם לאישה עמה ויאכל] (שם ג ו), ובניך נצטוו את זה תאכלו ואת זה לא תאכלו [ועומדים בהם], בריאה ונמצא טרפה מונע ידו ואינו אוכל, הוי אמרת ה' צרופה. [לפיכך לא נצטוה אדם הראשון שהיה גלוי לפני הקב"ה שלא היה יכו לעמוד בהן, אבל ישראל כמה מצות נתן להם הקב"ה והיו מקבלים ואומרים כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע, לכך הזהירן זאת החיה אשר תאכלו וגו', אך את זה לא תאכלו וגו'].