תנחומא בובר · תרומה · סימן 9

ר' יהודה ור' נחמיה. ר' יהודה אומר חיה טהורה גדולה היתה במדבר וממנה עשו יריעות, ור' נחמיה אומר מעשה נסים היתה, לשעה היתה נבראת ונגנזה, תדע לך שכתיב ועשית יריעות וגו', אורך היריעה האחת שלשים באמה וגו', מי מביא לך יריעות של שלשים, מכאן אה למד כדברי ר' נחמיה שהיה מעשה נסים, [ולא תאמר ביריעה אלא אפילו בקרשים היה מעשה נסים], מהיכן היו הקרשים, יעקב אבינו נטע אותם בשעה שירד למצרים, אמר לבניו בני עתידים אתם להגאל מכאן, והקב"ה עתיד לומר לכם משאתם נגאלים עשו לי משכן, אלא עמדו ונטעו ארזים, בשעה שיאמר לכם לעשות משכן, והארזים מצויין בידכם, מיד עשו כשאמר להם אביהם, עמדו ונטעו ארזים.

אמרו רבותינו הבריח התיכון ירד ביד יעקב למצרים, שהיה משמש מן הקצה אל הקצה, לא עשה אלא היו הארזים אמרו שירה, הוא שדוד אומר אז ירננו כל עצי היער וגו' (תהלים צו יב), אין אז אלא שירה שאומר להקב"ה, ואומר אימתי יעשה משכן, וכשאמר הקב"ה [למשה] שיעשה את המשכן, מה אמר לו ועשית את הקרשים למשכן, אותם הקרשים שהתקין, להם אביהם. אמר ר' שמואל בר נחמני כ"ד מיני ארזים היו, ומכלם לא נבחר אלא ז', שנאמר אתן במדבר ארז שטה והדס ועץ שמן אשים בערבה ברוש תדהר ותאשור יחדו (ישעיה מאי ט), ברוש אלטיין, תדהר (איספרנמין) [איספנדמון], תאשור (נקשנון) [פקסנון] שהוא מאושר מכל מיני ארזים, ומכולם לא נבחר אלא השיטה בלבד, [שנאמר] עצי שטים, ולמה קרא אותה שטים, אלא כדי לרפאות מה שעשו ישראל בשטים. ד"א עצי שטים, חטאו בשטים, ולקו בשטים, חטאו בשטים וישב ישראל בשטים (במדבר כה א), ולקו בשטים ויהיו המתים במגפה (שם שם ט), ולא זזו משם עד שנתרפאו, עמד פנחס והחזיר את החימה מהם, שנאמר פנחס בן אלעזר וגו' (שם שם יא), אמר הקב"ה לעולם הבא אני מרפא את השטים, שנאמר והיה ביום ההוא יטפו ההרים עסיס והגבעות תלכנה חלב, (ואפיקי) [וכל אפיקי] יהודה ילכו מים ומעין מבית ה' יצא והשקה את נחל השטים (יואל ד יח).

חסלת פרשת תרומה