תנחומא בובר · מסעי · סימן 5

וידבר ה' [אל משה לאמר] צו את בני ישראל ואמרת אליהם כי אתם באים אל הארץ כנען וגו' (במדבר לד א ב). ילמדנו רבינו עד שלא נכנסו לארץ כיצד היו מברכין על המזון, כך שנו רבותינו עד שלא נכנסו לארץ היו מברכין ברכה אחת הזן את הכל, משנכנסו היו מברכין על הארץ ועל המזון, כיון שחרבה ירושלים הוסיפו בונה ירושלים, משנקברו הרוגי ביתר הוסיפו הטוב והמטיב, הטוב שלא הסריחו, והמיב שניתנו לקבורות, ואין לך חביב מכולם יותר מברכת הארץ, שכך אמרו חכמים כל שאינו מזכיר בברכת המזון, על הארץ ועל המזון, ארץ חמדה טובה ורחבה, ברית ותורה חיים ומזון, לא יצא ידי חובתו, אמר הקב"ה חביבה עלי ארץ ישראל יותר מן הכל, אני הוא שתרתי אותה, שנאמר אל (הארץ) [ארץ] אשר תרתי להם (יחזקאל כ ו), וכן הוא אומר ואתן (להם) [לך] ארץ חמדה וגו' (ירמיה ג יט), אתה מוצא כשהרג יהושע אותן המלכים, אמר ר' ינאי הכהן ששים ושנים מלכים היו, ל"א ביריחו ול"א בסיסרא, כיון שהלך להלחם עם ישראל נהרגו אף הם עמו, למה שהיו מתאוים עמו לשתות מים ממימי ישראל, וביקשו מן סיסרא ואמרו לו בבקשה ממך נבא עמך בחנם, שאנו מתאוים למלאות כרסינו מן המים של ארץ ישראל, שנאמר באו מלכים נלחמו וגו' בצע כסף לא לקחו וגו' (שופטים ה יט), להודיע חיבתה של ארץ ישראל, אמר הקב"ה למשה הארץ הזאת חביבה עלי, שנאמר ארץ אשר ה' אלהיך דורש אותה (דברים יא יב), וישראל חביבין עלי, שנאמר כי מאהבת ה' וגו' (שם ז ח), אמר הקב"ה אכניס [את ישראל שהם] חביבין עלי, אל ארץ שהיא חביבה עלי (שנאמר) [מנין ממה שקראו בענין] כי אתם באים אל הארץ וגו'.