תנחומא בובר · מצורע · סימן 17

ואשה כי יזוב זוב דמה וגו'. כך שנו רבותינו, על שלש עבירות נשים מתות בשעת לדתן, למה שאין השטן מקטרג אלא בשעת הסכנה, ולשלשתן מן התורה, נדה מנין, ואשה כי יזוב זוב דמה (ויקרא טו כה), חלה מנין, דכתיב ראשית עריסותיכם חלה וגו' (במדבר טו כ). הדלקת הנר [מנין], דתנו רבנן מנין שחייב אדם להיות זריז ומזורז בהדלקת הנר, שנאמר וקראת לשבת עונג (ישעיה נח יג), זו הדלקת הנר, ולמה נמסרו לאשה, אמר הקב"ה היא כבתה נרו של עולם, דכתיב נר אלהים נשמת אדם (משלי כ כז), לפיכך תשמור מצות נר. [חלה] אמר הקב"ה היא טימאה חלתו של עולם, זה אדם הראשון, שהיה חלתו של עולם, דאמר ר' יוסי בן קצרתה כשם שהאשה משקשקת עיסתה במים, ואחר כך נוטלת חלה, כך היה אדם הראשון, ואד יעלה מן הארץ (בראשית ב ו), ואחר כך וייצר [ה' אלהים וגו'] (שם שם ז). נדה, אמר הקב"ה היא שפכה דמו של אדם הראשון, והיא מתחייבת שתשפך דמה, שנאמר שופך דם האדם וגו' (בראשית ט ו), תשמור נדתה שתכפר לה על הדם ששפכה, הוי ואשה כי יזוב זוב דמה וגו', לפיכך הקב"ה מדמה טומאת ישראל לטומאת הנדה שנטמאת ונטהרת, כך עתיד הקב"ה לטהר ישראל, שנאמר וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם וגו' (יחזקאל לו כה).