תנחומא בובר · ראה · סימן 3

כי יכרית ה' אלהיך את הגוים (דברים יב כט). משל למה הדבר דומה, למלך שנטע כרם בתוך שדהו, והיה בתוכו ארזים גדולים וקוצים, הלך המלך וקיצץ את הארזים, והניח את הקוצים, אמרו לו עבדיו אדונינו המלך הקוצים שהם אוחזים בבגדינו הנחת, וקיצצת את הארזים, אמר להם אם הנחתי את הארזים, וקצצתי את הקוצים, במה הייתי (גוזר) [גודר] את כרמי, וכן ישראל כרמו של הקב"ה, שנאמר כי כרם ה' צבאות בית ישראל (ישעיה ה ז), והכניס את ישראל לארץ, וקיצץ את הארזים שבה, שנאמר ואנכי השמדתי את האמורי [מפניהם אשר כגובה ארזים גבהו] (עמוס ב ט), והניח את בניהם, ואת בני בניהם, כדי שישמרו ישראל את התורה, שנאמר ואלה הגוים אשר הניח ה', לנסות בם את ישראל (שופטים ג א), וכשיעמוד הכרם על עמדו במשמרת התורה, והיו עמים משרפות סיד קוצים כסוחים וגו' (ישעיה לג יב), וכתיב כל הגוים כאין נגדו (שם מ יז), ראה כמה אוכלוסין הוציא פרעה אחרי ישראל, כשראו אותם ישראל נבהלו מפניהם ואמרו מי יוכל לעמוד כנגד אלו, אמר הקב"ה חייכם כל אלו אינן חשובין לפני [רק] כסוס אחד, שנאמר כי בא סוס פרעה (שמות טו יט), וכולם מתו בנשיפה אחת, שנאמר נשפת ברוחך (שם שם י), כך עתיד גוג ומגוג לבוא על ישראל, ובו יעשה הקב"ה משפטיו, שנאמר ונשפטתי (אותו) [אתו] בדבר ובדם וגו' (יחזקאל לח כב), באותה שעה והתגדלתי והתקדשתי [ונודעתי] לעיני (עמים) [גוים] רבים וידעו כי אני ה' (שם שם כג).