תנחומא בובר · הוספה לשלח · סימן 14

[ד"א עד מתי לעדה הרעה]. אמר הקב"ה למשה מכלה אני אותם מלפני, שכן הוא אומר אכנו בדבר ואורישנו (במדבר יד יב), מיד עמד לו משה מבקש רחמים מן הקב"ה, כיצד בשעה שעשו ישראל את העגל עמד לו משה, באותה שעה היה מבקש עליהם, אמר לו בבקשה ממך הודיע אותי באיזה מדה את נוהג בעולמך, שכן הוא אומר הודיעני נא את דרכיך ואדעך וגו' (שמות לג יג), א"ל הקב"ה במדת רחמים אני נוהג בעולמי, שנאמר ויעבור ה' על פניו ויקרא ה' ה' אל רחום וחנון ארך אפים ורב חסד ואמת (שם לד ו), כיון שראה משה שאמר לו הקב"ה ארך אפים, התחיל אומר להקב"ה רבון העולמים זאת שאמרת ארך אפים כך אתה מאריך רוחך, א"ל הקב"ה אעפ"כ עתיד אני לפרוע להם, לא עשה אלא כיון שביקש הקב"ה לכלותם כאן, שנאמר אכנו בדבר ואורישנו, עמד משה והיה מבקש רחמים לפני הקב"ה, ואמר לו בבקשה ממך אותן התנאים שהתניתה ואמת ארך אפים, כאן קיים דברך, ועתה יגדל נא כח ה' כאשר דברת לאמר (במדבר יד יז), ומה אמר ה' ארך אפים ורב סד וגו' (שם שם יח), אמר משה לפני הקב"ה רבש"ע עבד אם יהיו מעשיו טובים, ויהא רבו מסתכל בו בסבר פנים יפות, אין מחזיקין לרבו טובה, ואימתי הן מחזיקין לו טובה, בזמן שהעבד של תרבות רעה, ומעשיו רעים, ורבו מסתכל בו בסבר פנים יפות, כך אף את רבש"ע אל תבט בקשי ערפם, שנאמר אל תפן אל קשי העם הזה ואל רשעו ואל חטאתו (דברים ט כז), אמר לו הקב"ה הרי בשבילך אני סולח להם, שנאמר ויאמר ה' סלחתי כדברך (במדבר יד כ).