תנחומא בובר · אמור · סימן 21

ומיום השמיני. זש"ה כי מקרה בני האדם [ומקרה הבהמה מקרה אחד להם וגו' ומותר האדם מן הבהמה אין] (קהלת ג יט). כתיב באדם לא תלבש שעטנז צמר ופשתים יחדו (דברים כב יא), וכתיב בבהמה לא תחרוש בשור ובחמור יחדו (שם שם י), מקרה אחד (לכל) [להם] (קהלת שם), מה האדם מקבל טומאה, אף הבהמה מקבלת טומאה, כתיב באדם הנוגע במת (יטמא) [לכל נפש אדם וטמא שבעת ימים] (במדבר יט יא), ובבהמה הנוגע בנבלתה טמא (ויקרא יא לט), כמות זה כן מות זה (קהלת שם) באדם, והרגת את האשה (ויקרא כ טז), ובבהמה כתיב ואת הבהמה תהרוגו שם שם טו). (ומי) [מי] יודע רוח [בני] האדם העולה היא למעלה ורוח הבהמה היורדת היא למטה לארץ (קהלת שם כא), רוח האדם לפי שניתנה מלמעלה, כתיב ביה עליה, ובהמה לפי שניתנה מלמטה, כתיב בה ירידה, ומותר האדם מן הבהמה אין (קהלת שם יט), מהו אין, שהוא מדבר והיא אינה מדברת, ועוד שיש באדם דעת, ובבהמה אין דעת, ועוד שהאדם יודע בין טוב לרע, והבהמה אינה יודעת בין טוב לרע, ועוד האדם נוטל שכר על מעשיו, אבל הבהמה אינה נוטלת שכר על מעשיה, ועוד האדם מת מטפלין בו ונקבר, והבהמה אינה נקברת, [הוי] ומותר האדם מן הבהמה אין, מה כתיב באדם אשה כי תזריע וגו' וביום השמיני ימול (ויקרא יב ג), ובבהמה כתיב שור או כשב או עז [וגו', ומיום השמיני ירצה].