תנחומא בובר · קרח · סימן 23

ויהי ככלותו לדבר [וגו'] ותקבע האדמה אשר תחתיהם (במדבר טז לא). שמכל מקום שהוא רוצה הוא מצמיח את הפורענות.

וירדו הם וכל אשר להם וגו' (שם שם לג). יש אומרים חיים נידונין עד עכשיו.

ותכס עליהם הארץ (שם), הם אבדו אבל לא סררותם, אבל נעשו תחתיהם שרים אחרים.

וכל ישראל אשר סביבותיהם נסו לקולם (שם שם לד), שהיו צווחין למשה משה רבינו הצילנו.

ואש יצאה מאת ה' ותאכל את החמשים ומאתים איש מקריבי הקטורת (שם שם לה), אלו היו נבלעים, ואלו היו נשרפים וקרח עומד בין השרופים ,שאמר משה, ואתה ואהרן איש מחתתו (שם שם יז), וקרח לקח יותר מן כולם, שנשרף ונבלע, ולמה נעשה בו שני דינים, שאילו נשרף ולא נבלע, היו הבלועים מתרעמים ואומרים שלא הביא עלינו את כל הפורענות אלא קרח, והרי הן בלועין והוא ניצול, ואילו היה נבלע ולא נשרף, היו השרופין מתרעמין ואומרים שלא הביא עלינו את כל הפורענות הזו אלא קרח, והרי הן שרופין והוא ניצול, לפיכך נידון בשתי מיתות, ליהטו האש תחלה לעין כל השרופים, שבידו היה המחתה, ובה הקטורת, וקיפלתו האש כדור, האש מגלגלת בו, עד שהביאתו לפי הארץ לבין הבלועים, שנאמר ותפתח הארץ את פיה (שם שם לב).