תנחומא בובר · נשא · סימן 23

ד"א ויהי ביום כלות. זש"ה היטיבה ברצונך את ציון [וגו', אז תחפוץ זבחי צדק וגו'] (תהלים נא כ כא), לפי שבעולם הזה הקריבו קימעא, שנאמר ויהי המקריב ביום הראשון את קרבנו (במדבר ז יב), מה הקריב את קרבנו קערת כסף אחת, כף אחת, פר אחד, איל אחד, כבש אחד, שעיר עזים אחד, ולזבח השלמים בקר שנים, הרי כל הקרבן, למה הדבר דומה, למלך שיצא לדרך, והיו מביאין לפניו סעודה, לפי הדרך ולפי הפונדק, אמר להם המלך, כך אתם מכבדין אותי, כך אתם נוהגים לי, ואיני מלך, ואיני שולט בעולם, אמרו לו אדונינו המלך, בדרך אנו נותנין לפי הדרך ולפי הפונדק הכנסנו לך, אלא נכנס למדינה, וכשתכנס לפלטרין שלך, אתה רואה במה אנו מכבדין אותך, כך כשהוקם המשכן, הקריבו לו הנשיאים דורון, כף אחת פר אחד איל אחד כבש אחד שעיר עזים אחד, אמר להם הקב"ה כך הוא כבודי, אמרו לו רבון העולמים במדבר אנו נתונין, ולפי המדבר הקרבנות לפניך, אלא כשתכנס לפלטרין שלך, אתה רואה כמה פרים נקריב לפניך, שנאמר היטיבה ברצונך וגו' אז יעלו על מזבחך וגו' (תהלים שם), ולא פר אחד. וכן אתה מוצא בשלמה [כשבנה] בית המקדש, ביקש להקריב לחנוכת בית המקדש, ראה מה כתיב שם, ויזבח שלמה את זבח השלמים אשר זבח לה' בקר עשרים ושנים אלף וצאן מאה ועשרים אלף, (מ"א ח סג), וכן בימי עזרא מה כתיב שם, והקריבו לחנוכת בית אלהא (דנא) [דנה] תורין מאה דיכרין מאתן אמרין ארבע מאה וגו' (עזרא ו יז), הוי היטיבה ברצונך את ציון וגו'.