תנחומא בובר · בלק · סימן 30

וירא פינחס (במדבר שם ז). וכולן לא ראו (והלא לעיני כל ישראל ולעיני משה), [והלא כתיב לעיני משה ולעיני כל עדת בני ישראל (שם שם ו), אלא ראה מעשה ונזכר הלכה, שהבועל ארמית קנאין פוגעין בו.

ויקם מתוך העדה (שם שם ז). מהיכן עמד, אלא שהיו נושאין ונותנין בדבר, אם הוא חייב מיתה, אם לאו, והוא עמד מתוך העדה ונתנדב.

ויקח רומח בידו (במדבר כה ז). נטל שיני של ברזל בידו, והניחו בחיקו, והתחיל מסמיך על העץ כמקל, שנתיירא מפני שבטו שהקיפו אותו, כיון שהגיע אצלם, אמרו לו למה באתה, אמר להם אף אני באתי לעשות צרכי, הניחוהו ונכנס, שאלמלא כן לא הניחוהו.

ויבא אחר איש ישראל אל הקובה וידקור את שניהם (שם שם ח). דקר את שניהם זה על גב זה לתוך טומאת שניהם, שלא יהו ישראל אומרים לא היתה שם טומאה, בא וראה כמה נסים ננעשו שם, נתן כח בזרועו לסובלן, וכח במקל לעמוד בהן, ונתלה הפתח שיצאו שניהם תלויין, כשיצאו עמדו בני שבטו לפגוע בו, ועמד המלאך ונגף לפניו, כשראה פינחס שעמד לכלותן חבטן בקרקע, ועמד והתפלל וסילקן, הה"ד ויעמד פינחס ויפלל (תהלים קו ל), שהוא עשה את הדין, אין ויפלל אלא דין, שנאמר ונתן בפלילים (שמות כא כב).

ויהיו המתים במגפה וגו' (במדבר שם ט). להודיעך בכל שעה שנופלין נמנין, אמ הקב"ה בעולם הזה על ידי סרחון נופלין, אבל לעתיד לבא והיה מספר בני ישראל כחול הים אשר לא ימד ולא יספר וגו' (הושע ב א).

חסלת פרשת בלק