תנחומא בובר · במדבר · סימן 28

[אל תכריתו]. ילמדנו רבינו, העובר על כריתות שבתורה, במה הם מתכפרים, ויוצאין מידי כריתתן, כך שנו רבותינו, כל חייבי כריתות שלקו נפטרו מידי כריתתן, שנאמר והפילו השופט וגו' ארבעים יכנו לא יוסיף וגו' ונקלה אחיך (דברים כה ב ג), כיון שלקה הרי הוא אחיך. ולמה ארבעים, אלא האדם הזה נוצר לארבעים יום, ועבר על התורה שניתנה לארבעים יום, ילקה ארבעים ויצא ידי עונשו, וכן אתה מוצא באדם הראשון כשנצטווה ונאמר לו מעץ הדעת [טוב ורע לא תאכל וגו'] (בראשית ב יז), נתחייב מיתה, ולקה העולם בארבעים עונשין, עשר לאדם, עשר לחוה, עשר לנחש, עשר לאדמה, לפיכך כיון שיעבור אדם על אחת מן העבירות ילקה ארבעים, וכן אתה מוצא על כל דבר ודבר שצוה הקב"ה את משה אזהרות ועונשין, כתיב בשבת זכור את יום השבת (שמות כ ח), אזהרה, ועונש מחלליה מות יומת (שם לא יד), באו למדבר ומצאו מקושש, ולא היה משה יודע באיזו מיתה הוא נהרג, אלא (ויניחוהו במשמר לפרוש להם על פי ה' (ויקרא כד יב)), [ויניחו אותו במשמר וגו' (במדבר טו לד)], אמר הקב"ה מות יומת האיש רגום אותו באבנים (שם שם לה), מיד עמד משה בתפלה, ואמר רבש"ע אם יחטא אדם מישראל כך הוא נסקל הרי הם מתכלים, עשה להם תקנה, א"ל ילקו ארבעים ויצאו ידי כריתתן, כך כשמתו בני אהרן, ראה אותן שבטו של קהת, התחילו צווחין על משה לאמר כך אנו מתין, א"ל הקב"ה למשה כשם שעשיתי תקנה לאהרן, שנאמר בזאת יבא אהרן וגו' (שם טז ג), ואף למשפחות הקהתי כך אני עושה תקנה, שלא ימותו בבואם אל קדש הקדשים, וזאת עשו להם וחיו ולא ימותו וגו' (במדבר ד יט), מנין ממה שקראו בענין אל תכריתו את שבט משפחות הקהתי.