תנחומא בובר · כי תצא · סימן 10

(השב) [והשב] לשכנינו שבעתים אל היקם הרפתם וגו' (תהלים עט יב), ר' יודן בר גדיא ור' יהושע בן לוי ורבנן, ר' יודן בר גדיא אמר יזכר מה שעשה לנו במילה, שהיא נתונה בחיקו של אדם, ואתיא כי האי דאמר ר' חנינא בר שלקא ור' יהושע דסכנין ור' לוי בשם ר' יוחנן, מה היו עושין בני ביתו של עמלק לישראל, היו מחתכין מילותיהן, והיו זורקין כלפי למעלה, ואומרין הא לך מה שבחרת. ר' יהושע [בן לוי] אמר יזכר להם מה שעשו בבית המקדש, שהוא חיקו של עולם, שנאמר ומחיק הארץ עד העזרה וגו' (יחזקאל מג יד), בא שמואל ופרע להם, שנאמר וישסף שמואל את אגג וגו' (ש"א טו לג), מה עשה לו, ר' אבא בר כהנא אמר היה מחתך בבשור כזיתים כזיתים, והיה מאכיל לנעמיות, הה"ד יאכל בדי עורו יאכל בדיו בכור מות (איוב יחי ג), ביכר לו מיתה מרה, ורבנן אמרי העמיד ארבע קונדסין ומתחו עליהם, והוא אומר אכן סר מר המות (ש"א טו לב), כך ממיתין את השרים מיתות חמורות, ור' שמואל בר אבדימי אמר בדיני אומות העולם דנו, לא בעדים ולא בהתראה, ר' יצחק אמר סירסו, שנאמר ויאמר שמואל כאשר שיכלה נשים חרבך וגו' (שם שם לג), אמר ר' לוי אף התורה רמזה להם לישראל, שנאמר כי ינצו אנשים יחדו וגו' (דברים כה יא), ושלחה ידה והחזיקה במבושיו וקצותה את כפה וגו' (שם שם יא יב), מה כתיב אחריו, זכור את אשר עשה לך עמלק.