תנחומא בובר · נח · סימן 7

ויזכור אלהים את נח (בראשית ח א). [ילמדנו רבינו מי שהוא ראה את הקשת בענן, מהו צריך לברך, כך] שנו רבותינו מי שהוא רואה הקשת בענן צריך לברך, מאי מברך ברוך זוכר הברית ונאמן בבריתו וקיים במאמרו, הרי מן המשנה, מן התורה מנין, תלמוד לומר את קשתי נתתי בענן והיתה לאות ברית (שם ט יג) אין מעשה של הקב"ה כמעשה בשר ודם, כיצד בשר ודם כל ימים שאוהבו חי, אהבה במקומה, ואם מת אהבה מתבטלת, אבל הקב"ה אינו כן, מת אברהם והיתה אהבתו מתקיימת ליצחק בנו, שנאמר ויהי אחרי מות אברהם ויברך אלהים את יצחק בנו (שם כה יא).

ד"א עני מבקש צדקה מן האדם והוא נותן לו יום או שנים או חודש או שנה, אבל הקב"ה נותן מזון לאדם כל הימים שהוא חי.

ד"א אדם שהמלך אוהבו מכבדו בכסף וזהב ובגדים (ומעש) [ומעשרו], והוא הולך בספינה, והרוח בא ומאבד הספינה, היכן מתנתו של מלך, הרי כבדו ועשרו, שמא יכול הצילו מן הים, ומן הליסטין, אבל הקב"ה אינו כן, אלא נותן מתנה לאדם ומשמרו, שנאמר יברכך ה' וישמרך (במדבר ז כד), ברך לאברהם ושמרו, שנאמר וה' ברך את אברהם בכל (בראשית כד א). ברך ליצחק ושמרו, שנאמר ויברך אלהים את יצחק בנו (שם כה יא), ברך ליעקב ושמרו, שנא' וירא אלהים אל יעקב עוד וגו' ויברך אותו] (שם לה ט).

ד"א אדם עולה לספינה ועמו בהמה, ואם עמד סער בים, מה הם עושין, משליכין את הבהמה לים, ומקיימין את האדם, לפי שאינן מרחמין על הבהמה כשם שמרחמין על האדם, אבל הקב"ה אינו כן, שכשם שהוא רחמן על האדם, כך מרחם על הבהמה, תדע לך שהוא כן, שבשעה שבקש הקב"ה לאבד עולמו בדור המבול בשעה שחטאו, שקל את האדם כנגד הבהמה, שנא' ויאמר ה' אמחה [וגו' מאדם עד בהמה] (בראשית ו ז), וכשבא להתרצות כשם שנתרצה לבני אדם וריחם עליהם, כך ריחם לבהמה, ממה שקראנו בענין ויזכור אלהים את נח.