תנחומא בובר · ויצא · סימן 20

ד"א אסף אלהים. אלא בשעה שילדה רבקה ליעקב ולעשו, נולדו ללבן שתי בנות, ושלחו אגרות זה לזה לומר אתה הולדת שתי בנות ואני שני בנים, ניתן אלו לאלו, והיתה לאה שומעת מעשה עשו ובוכה, ורחל שומעת מעשה יעקב ושמחה, [מנין שהיתה לאה בוכה, שנאמר] ועיני לאה רכות (שם כט יז), תרגם מתורגמניה של ר' יוסי, מהו רכות צירניות (פי' עגילות), א"ל ר' יוחנן לא תרגמת יפה, ומהו רכות ארוכות, שכל מה שנתן לה הקב"ה היו ארוכות, כהונה גדולה, ומלכות, ושמן המשחה, וכיון שילדה לאה ליעקב, היתה רחל מצירה, לומר שמא יטלנה עשו מאחר שלא הולדתי בן, וכיון שילדה ליוסף אמרה אסף אלהים את חרפתי, ואין חרפה אלא ערלה, שנאמר כי חרפה היא לנו (בראשית לד יד), ותקרא את שמו יוסף לאמר יוסף ה' לי בן אחר, צפה ברוח הקודש שאינה יולדת אלא בן אחר.

ד"א יוסף ה' [לי בן אחר, אמר ריש לקיש] תוספתו של הקב"ה גדולה מן העיקר, ממי אתה למד מחזקיהו שהיתה מלכותו י"ד שנים, וכיון שהוסיף לו הקב"ה הוסיף לו ט"ו שנים, שנאמר והוספתי על ימיך חמש עשרה שנה (מ"ב כ ו), הוי תוספת גדולה מן העיקר, וכן אתה מוצא בבנימין שאמרה לו אמו יוסף ה' לי בן אחר, אף הקב"ה הוסיף לה ממנו י' שבטים ומן יוסף ב' שבטים. אמר ר' שמואל בר נחמן העמיד הקב"ה מן רחל שנים עשר שבטים, עשרה מבנימין ושנים מיוסף, ומנין שהיו בניו של בנימין, שכתיב ויען שאול ויאמר, הלא בן ימיני אנכי מקטני שבטי ישראל [ומשפחתי הצעירה מכל משפחות שבטי בנימין] (ש"א ט כא), וכתוב אחר אומר (וישלח שאול) [וישלחו שבטי ישראל אנשים] בכל שבטי בנימין לאמר (שופטים כ יב), כיון שראו הנביאים שתוספת גדולה מן העיקר, התחילו לברך את ישראל בתוספת, משה רבינו אמר ה' אלהי אבותיכם יוסף עליכם ככם (דברים א יא), ואף דוד אמר יוסף ה' עליכם עליכם ועל בניכם (תהלים קטו יד), אף לעולם הבא בלשון הזה הקב"ה מקבץ גליותיהם של ישראל, שנאמר והיה ביום ההוא יוסיף ה' שנית ידו לקנות [את] שאר עמו (ישעיה יא יא).