חפץ חיים על ספרא · אחרי מות · פרק ב · פסקה 5

(ה) ועשהו וכו'. פי' דהאי "ועשהו" יתירא הוא דהול"ל "והקריב וגו' חטאת" אלא לרבות עשיה אחרת כגון אם מת אחד מהם:

ואומר אם של שם מת וכו'. אין זה מכלל מה שיאמר, דכיון דאחר שהגריל מת לא נשאר לו ספק איזה מת כי ידוע אצלו איזה לשם ואיזה לעזאזל, אלא הכי מיפרשא אם של שם מת יאמר זה שעלה עליו הגורל לשם יתקיים תחתיו ואם של עזאזל מת יאמר וכו':

יתקיים תחתיו. אותו שמת. ונמצא שיהיה לו שנים של עזאזל – אחד שנשאר מזוג ראשון ואחד משני. ואחד מהם ישתלח, ובשני פליגי ר' יהודה וחכמים מה יעשה בו וכדלקמיה:

זה שעלה עליו הגורל לעזאזל יתקיים תחתיו. תחת הראשון לעזאזל:

והשני ימות. שהלא נשאר שנים לשם, אחד מזוג ראשון ואחד משני, ודעת ר"י דהשני מזוג ראשון ימות דס"ל לר"י דבע"ח נידחין (פי' שכיון שנדחה פעם אחת השני מזוג ראשון מלהקריב קודם שהגרילו פעם שניה נדחה לעולם) ומקריבין השני מזוג שני, וממילא הו"ל השעיר לשם מזוג ראשון 'חטאת שכיפרו בעליה באחרת' דקי"ל דמתה. ואף דהוא חטאת צבור – סבירא ליה לר"י דאין חילוק בזה. וה"ה במת של שם ונשארו שנים לעזאזל – לדעת ר' יהודה השעיר שמזוג הראשון ימות כיון שנדחה פעם אחת ומשתלח לעזאזל השעיר שמזוג השני:

ירעה עד שיסתאב. לפי מה דמסיק הגמרא (לרב דקיימא לן כוותיה בזה) לא קאי דינא דחכמים על שני שבזוג ראשון דמיירי ביה ר' יהודה, דלדידהו השני שבזוג ראשון יקרב, דס"ל בעלי חיים אינם נידחים, אלא קאי דבריהם על שני שבזוג שני. דלדעת ר' יהודה יקרב, והם ס"ל דירעה עד שיסתאב. ואף דהוא חטאת שכיפרו בעליה באחרת – כיון דהוא חטאת צבור סבירא להו דאינה מתה אלא ירעה. והוא הדין לדידהו לענין אם של שם מת והוגרל ונשאר עכשיו שני לעזאזל – השני שבזוג ראשון ישתלח והשני ירעה. (כל זה מתבאר מסוגית הגמרא יומא דף סד):

שיאמר לה' חטאת. היינו שאינו מדבר קרא בעשיית החטאת במעשה אלא הכונה לומר, שיאמר בפה "לה' חטאת":

אינו אומר אלא לשם. דהכי משמע ליה לישנא דקרא, אשר עלה עליו הגורל לה' ועשהו, שלא יזכיר יותר (תו"י בדף לט):