חפץ חיים על ספרא · בהר · פרק ה · פסקה 3

(ג) שנים הוא מחשב ואינו מחשב חדשים וכו'. יש בברייתא זו פירושים הרבה ואעתיק בכאן פירוש הראב"ד שהוא בקצרה, וז"ל: בא הכתוב לומר שידו של המוכר על העליונה, שאם מכרה לו חמש שנים לפני היובל, ואכלה שתי שנים ומחצה, ובא הגואל לפדותה, אינו נותן לו אלא דמי השתי שנים שנשארו שלימות עד היובל אבל אותם ששה חדשים היתרים לא יחשב ולא יתן לו בשבילם יותר. ואם יש מקום שיהיה לו הנאה למוכר אם יחשב החדשים ויצרף אותם לחשבון שנה הרשות בידו לחשוב ולצרף, כגון אם מכרה לו בחצי השנה בפרוס הפסח ואכלה שתי שנים מקוטעות - חצי הראשונה וחצי האחרונה ואמצעית שלימה, יחשוב המוכר החדשים הראשונים והאחרונים ויעשה אותם שנה והרי אכלה שתי שנים, ואם רצה לגאול את שדהו הרשות בידו. ואילו לא חשבנו החדשים המפוזרים לשנה לא היה מותר לגאול בפחות משתי שנים , עכ"ל:

ת"ל וחשב מכל מקום [כן הוא גירסתו], ונ"ל דפירושו מדלא כתיב "וינכה את שני ממכרו" וכתיב "וחישב את שני", משמע שיראה לחשוב גם החדשים שעל ידם יהיה שני ממכרו ומיעוט שנים שתים כמו שפירש רש"י בחומש על הפסוק שני תבואות ימכר לך. ועיין בהגהת הגר"א דהוא גורס "ת"ל והשיב את העודף" ופירושו דהתם לא כתיב שנים, משמע דמצרפינן לחשבון גם החדשים והיינו היכא דהוא לטובת המוכר, ואפשר דמה דמחשבין הכל לטובת המוכר הוא על פי מסקנת הגמרא בערכין דף ל' דילפינן גז"ש גאולתו גאולתו מעבד עברי והעתקנוה לקמיה בברייתא הסמוכה עי"ש:

ומכר הראשון לשני במאתים וכו'. ואכל חצי השנים שעד היובל:

אלא עם הראשון. ונותן רק חצי מנה ולא מנה לפי מה שקנאה זה האחרון:

ת"ל לאיש. דהיה יכול למכתב "לאשר מכר לו" ומאי "לאיש" - משמע האיש אשר הוא מחזיק השדה והיינו היכא דהוא קולא להמוכר הראשון. והטעם דדרשינן לקולא עבורו ולא דרשינן להיפך אלו התרי מיעוטא ויהיה לחומרא עבורו נבאר לקמיה: